Make a WISH| Or&Shirel

שנת 2013

60 שנה עברו מהתקופה אשר בה להקת One Direction גרפה כ"כ הרבה מעריצים מכל רחבי התבל,
בתקופה ההיא לא היה אחד שלא הכיר אותם או את המוזיקה שלהם, מעטים היו האנשים שלא ידעו מי הם
ורבים היו האנשים שאהבו אותם. היה להם הכל, נערים בני 19-21 שהגשימו את חלומם כשהתקבלו בשלהי 2010 לתכנית הטלוויזיה הכי מצליחה אז, הרייטינג של התכנית גרף כ"כ הרבה צפיות בזכות וואן דיירקשן.
נייל, לואי, זאין, ליאם והארי היו אז בני 16-18, כל אחד הגיע ממקום שונה ברחבי אנגליה למעט נייל אשר הגיע מאירלנד. לאחר שהם לא עברו את שלב ההכרעה כקריירת סולו. סיימון קאוול מקים התכנית קרא להם ובישר להם שהם מתאחדים יחד כלהקה, חמשתם שמחו מאוד שזו לא הדרך אל הסוף שזו רק ההתחלה.
הם כבשו את העולם, ספרים, דיסקים, קליפים, הופעות ברחבי העולם, סרט דוקומנטרי על החיים שלהם כלהקה, ראיונות ותרומה לקהילה. ללא ספק חמשתם היו הנערים הכי עכשוויים באותה התקופה.

אך כמו בכל סיפור, לכל עלילה יש סוף משלה וסופה של הלהקה לא היה כ"כ מזעיר.
נהיו בעיות בין חברי הקבוצה, ריבים. חלקם העדיפו להמשיך לקריירת סולו, העדיפו להקים משפחה ולהתמקד בקריירת המשפחה. אחד רצה להקיף את העולם ולטייל בו סוף סוף. לכל אחד היה את השאיפות שלו.
לאחר שהם הבינו שבעצם הם לא יכולים להמשיך להתקיים כלהקה הלהקה סיימה את דרכה, ללא ספק זה היה צעד מאוד משמעותי בחייהם, על אף שעכשיו נפתחה להן דלת ההזדמנויות כדי להתחיל פרק חדש בחייהם.

שנת 2073

כעת נייל, ליאם, זאין, לואי והארי בני 79-81. לאחר שהלהקה התפרקה כל אחד המשיך לכיוון סולו שלו. הקשר ביניהם נותק. אומרים שזאין חזר לברדפורד והארי מתגורר בלוס אנג'לס. ליאם בוולברהמפטון, לואי יחד עם אלינור ונייל במולינגר ווסמית'.
~


שם: אליסון ולריה סמית'
גיל: 18
אופי: אופיה יתגלה במהלך העלילה
מראה: שיער חום בהיר ספק גלי ספק חלק די ארוך, פוני המופנה לצד. צבע עיניה חומות דבש עם גוון כחלחל סביב לאישוניה, כשאליסון מחייכת מופיעות לה גומות חן. גובהה ממוצע לגילה ומשקלה נמוך ממוצע גילה.
רקע: אליסון מתגוררת בוולברהמפטון שבאנגליה בשכונת פרברים. אליסון זה עתה סיימה את לימודיה בתיכון במגמת תקשורת וצילום. אליסון מנגנת על גיטרה מכשהייתה בת 6 מיד לאחר שאימא שלה נפטרה.
אליסון מתגוררת עם אביה, במקצועו הוא מדען מכיוון שהוא רוב הזמן עסוק, לעיתים קרובות הוא נמצא בנסיעות עסקים, ולכן הוא לא נמצא בבית ובעקבות כך היא נמצאת רוב הזמן אצל דודה שלה. אליסון נרשמה ללימודיה בקולג' ומקווה להצליח בהם.
תחביבים: נגינה על גיטרה, צילום וכתיבה.

שם: לינה אן בלום
גיל: 18
אופי: אופיה יתגלה במהלך העלילה
מראה: שיער שחור, נעים כמו משי וחלק עד הכתפיים. עיניים גדולות, בהירות, זהובות עד שנראות כמעט לא אמיתיות. עור חלק, בהיר. מטר שבעים, רזה מאוד. חיוך ישר ולבן, אחרי שהייתה שנה עם גשר בכיתה ז'. כשהיא מחייכת נגלית גומה בדיוק במרכז לחי שמאל.
רקע: לינה היא הבת היחידה במשפחה מבין ארבעה אחים, שלושה בנים. היא נולדה למשפחה אמידה וגרה בתנאים מעולים כל הזמן, לומדת בבית ספר יוקרתי, מחונכת ומנומסת. לינה תמיד רגילה שמתנהגים אליה כמו נסיכה, אבל היא לא שחצנית ויהירה. אולי לפעמים מפונקת, אבל היא תמיד מודה על מה שיש לה ומשתדלת לא להיות נטל על משפחתה. אביה פוליטיקאי מפורסם ואמה סוכנת דוגמניות, לכן היא תמיד משתדלת להיראות במיטבה. למרות שאמה משתדלת לקדם אותה, היא תמיד מסרבת ומעדיפה להשאיר את הדוגמנות אך ורק לפעמים שאמא שלה צריכה אותה לצילומים דחופים.
תחביבים: לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה, לצייר.

בהצלחה לנו! :: 

חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים החדשה בקולג', לפני ארבעה חודשים לערך סיימנו את התיכון. זהו זה, התחלנו את המעמד של באמת להיות עצמאיים, של הבוגרים. עברנו את תקופת הילדות על אף ששתינו בנות 18 עדיין זה כבר לא אותו משחק הילדים שהכרנו בעבר.
שתינו, לינה ואני. הכרנו יחד בשנה הראשונה בתיכון כשהתגלה לנו שאנחנו יחד באותה המגמה, מגמת תקשורת וצילום ויחד העברנו את שלושת השנים הכי טובות בערך ממה שאני זוכרת, הכרתי חברה, אחות. משכתי בכתפיי, צלצול הפעמון העיר את המחשבות שלי, ניערתי את ראשי והתקדמתי אל הכיתה. בקולג' המשכתי שוב למגמת תקשורת וצילום, החלטתי שאולי אהיה כתבת, או צלמת בעתיד, כשאסיים את הקולג'. לנסוע מסביב לעולם ולרשום כתבות על אתרים חשובים, או לראיין אנשים חשובים. אני לא יודעת, כל עוד העבודה שלי תעסוק במקצוע הזה שום דבר לא יעמוד בדרכי.
נכנסתי אל הכיתה, חודשיים מתחילת שנת הלימודים החדשה בקולג', לין ואני בעצם גם עכשיו באותה הכיתה אך הפרידו בינינו במקומות הישיבה מכיוון שדיברנו הרבה.
כשנכנסתי אל הכיתה ראיתי אותה, חייכתי אל לינה והתקדמתי למקום שלה, "היי מה קורה?" שאלתי בחיוך קל, היא חייכה אליי, "בסדר גמור. איך את אלי?" היא שאלה, "מצוין." מלמלתי, לא כ"כ היה לנו זמן לשיחות הארוכות כמו שאנחנו עושות בדר"כ מכיוון שהמורה מיהר להגיע, הוא היה מאוד קפדן ולא סבל שמאחרים לכיתה שלו. התיישבתי במקומי החדש, מוציאה את המחברות והקלמר ומסדרת את התיק שיהיה נוח.
אני מקווה שהשנה הזו בקולג' תהיה כפי שאני מתכננת שהיא תהיה, שלא יהיו שום בעיות.
הרי זה מה שיקבע את העתיד שלי.

התיישבתי במקומי, בקצה הכיתה מאחור וזרקתי את התיק הכבד על השולחן. נשענתי עם גבי על הקיר והבטתי בשעמום על המורה. הוא התחיל לדבר על עבודת המחצית המתקרבת ורשם על הלוח הגדול שמאחוריו מספר נושאים שאנחנו צריכים להתמקד בהם, שהרי העבודה הזאת תקבע אם אנחנו נוכל להישאר למחצית נוספת ולהמשיך לתואר ראשון בנושא כתיבה ועיתונאות או שהוא מוציא אותנו מהשיעור.
הפלאפון שלי צפצף והמורה הביט בי בכעס. אבל אנחנו לא בתיכון ולא ביסודי, מותר פלאפונים בזמן השיעור אם אני רוצה, ואני יכולה גם פשוט לשים מקלט על השולחן, ללכת, ולחזור אחרי שעה לקחת אותו טעון בכל החומר שלמדנו השיעור. אבל המורה הזה מתנהג אלינו כמו אל ילדים, בקשיחות ממש מיותרת. הרי הוא לא מאיים עלינו, מה שמאיים זה הציון שנקבל וגם ככה הוא לא בודק את המבחנים, אלא אנשים בדרגה הרבה יותר גבוהה ממנו. הוא בסך הכל מרצה. התעלמתי מהמבט הלא מרוצה שלו כשהוצאתי את הפלאפון מהכיס והסתכלתי על שם השולח. אליסון. פתחתי את ההודעה וקראתי את מה שכבר ידעתי שיהיה כתוב בה. את איתי. הבנת?. גלגלתי את עיניי והרמתי אליה את מבטי, שולחת לה מבט מצטער לפני שהחזרתי לה הודעה. אני מעדיפה לעשות את העבודה עם מישהו אחר מהכיתה הפעם, לא משהו נגדך, אבל אני צריכה למצוא חברים חדשים במקום הזה. אני לא חברותית כל כך כמוך. היא קראה את ההודעה והנידה בראשה באכזבה. בנות יפות הן תמיד אנטי-סושיאל. סבבה, תעשי מה שאת רוצה. גיחכתי.
הדלת נפתחה ונטרקה במהירות. נאנחתי כשראיתי את דמותו של מייקל עושה את דרכו לכיווני, חצי חיוך נמרח על פניו כשראה אותי יושבת במקומי הקבוע. "היי בייב" הוא אמר כשהתיישב לידי. גלגלתי את עיני. "אל תקרא לי בייב" אמרתי, מקווה שהנודניק הזה יפסיק להטריד אותי. הוא צחקק והניד בראשו "אני עוד אצליח לשבור אותך יום אחד. את תהי חייבת לאהוב אותי בחזרה" אמר וקרא את מה שהמורה כתב על הלוח. "הא כן, איך?" שאלתי בזלזול, פולטת נחירת בוז. הוא העביר אליי את מבטו. "תהי הפרטנרית שלי בעבודה והזמן פשוט יעשה את שלו..." הוא אמר, שולח לי מבט מפתה. נשכתי את שפתי, מתאפקת לחנוק את הצחוק שאיים לפרוץ מפי. גאד, הילד הזה פשוט פאטתי. הוא לא מפסיק לנסות להתחיל איתי מהשיעור הראשון שלי כאן. אני מודה, הוא נראה טוב אבל ההתנהגות הילדותית שלו והאופן שבו הוא מדבר על עצמו, כאילו הוא איזושהי מציאה שאסור לפספס פשוט דוחה אותי. "מייקל, עזוב את זה. בבקשה" מלמלתי בחצי חיוך "אני כבר הפרטנרית של מישהו" תירצתי. "של מי?" שאל והרים גבה. "של אליסון" הצבעתי עליה והוא סובב אליה את מבטו, יודע שהקרב אבוד. "וואטאבר" מלמל ונשען לאחור על הכסא שלו, נועץ את מבטו במורה ומתעלם ממני למשך כל שאר השיעור.
קבלי תיקון, אלי, אני איתך. שלחתי לה במהירות. היא קיבלה את ההודעה והפלאפון שלה רטט בחוזקה על השולחן, גורם למורה לפזול אליה בכעס. היא שלחה לו מבט מתנצל והרימה את הפלאפון מהשולחן. כאילו שלא ידעתי שזה יגיע. אנטי-סושיאל או לא?. צחקתי, גורמת למייקל לזוז בחוסר נוחות בכיסאו. אוקי, אני מודה. אנטי-סושיאל.

משכתי בכתפיי. צלצול הפעמון הושמע, זמן ההפסקה שלנו. אפשר לעדות כל מה שמתחשק לנו ברבע שעה הקרובה. לין ישבה על הכיסא שלה, משחקת בפלאפון שלה. התקדמתי והתיישבתי על השולחן שלה. "מה האידיוט רצה?" שאלתי אותה, מסכנה, הוא לא מפסיק להטריד אותה. היא כל הזמן מסרבת לו, מתי הוא יבין שלא זה לא, בלי התחמקויות ובלי תירוצים היא פשוט פאקינג לא מעוניינת.
היא הרימה אליי את מבטה ופלטה אנחת בוז, "אותו שיט כמו תמיד. אין מה לעשות. הוא לא נח לרגע, הוא לא מבין את השפה." היא אמרה ופלטתי גיחוך. "ומה גרם לך להתחרט על זה שאת עושה את העבודה יחד איתי?" שאלתי, "הוא. זאת אומרת אם לא הייתי אומרת מישהו במידית הוא היה מכריח אותי סוג של לעשות איתו את העבודה אז השם הראשון שעלה לי לראות הוא את." אמרה, נאנחתי, חייכתי אליה, "כנראה את תקועה איתי הא?" אמרתי לה, "באש ובמים." היא אמרה באנחה ושנינו נתנו אגרופים אחת לשנייה.
למעשה יום הלימודים הסתיים די במהרה, נכנסתי אל המכונית שלי והתנעתי אותה, את הפרויקט הזה אנחנו צריכים להגיש עוד שבוע ולכן עלינו בעצם להתחיל אותו כבר עכשיו,
לינה, תפגשי אותי בבית שלי, אבא שוב בנסיעות עסקים ולכן הוא יהיה ריק ונוכל לחשוב על הפרויקט. עוד חצי שעה בערך? שלחתי לה, מניחה את הפלאפון במתלה הזה של הפלאפון שאבא שם לי במכונית והתנעתי אותה. נסעתי אל הבית שלי, לארגן קצת את המקום. מאז שהוא נסע ומאז שאני בקולג' אין לי כ"כ זמן לסדר את הבית וגם אין אף אחד בו. אז החלטתי הפעם לסדר, מכיוון שאם באים אליי אנשים על אף שלינה היא כמו בת משפחה אצלנו כבר בבית שיהיה קצת מסודר ואסתטי לעבודה.

יצאתי מהג'יפ השחור והמבריק שלי שקיבלתי לסוויט-סיקסטין שלי, בדיוק המכונית שביקשתי מההורים, טרקתי אחריי את הדלת ולחצתי על השלט, שומעת את המכונית ננעלת. "איך היה בבית הספר?" שמעתי קול חלש מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את ליאם הזקן יושב על כסא הנדנדה מעץ שעזרתי לו לרפד כדי שיהיה לו יותר נוח כשישב עליו. חייכתי אליו וחציתי את הכביש בזהירות, נשענת על אחד המשקופים בכניסה למרפסת הקדמית שלו. הכלב הנאמן שלו שוכב, כהרגלו, למרגלות רגליו, מרים אליי מבט עייף ואז חוזר לעצום אותן ולישון. "היה בסדר," אמרתי, לא מנסה בכלל לתקן אותו ולומר לו שכבר סיימתי בית ספר ותיכון, ושעכשיו אני בקולג' "איך עבר היום שלך?" שאלתי ואספתי את שיערי השחור בגולגול גבוהה, מרגישה את השמש מתחילה לחמם את גבי ועורפי ולמרות החום האופייני לעונה הזאת בלונדון, ליאם ישב עם גופיה ארוכה וטרנינג, שמיכה רקומה ודקה על ברכיו ומכסה את רגליו. "אההה" הוא נאנח, קולו צרוד, וגלגל את עיניו. חייכתי אליו, חיוך באמת אמיתי ומלא אהבה. האיש הזקן הזה מכיר אותי מאז שאני תינוקת קטנטנה בת כמה חודשים ומאז שבנותיו עזבו את הבית ואישתו הלכה לעולמה, הוא תמיד היה עסוק בלפנק אותי ואת אחים שלי כאילו היינו הילדים שלו ממש. הוא ממש כמו הסבא הנוסף שלי. "הייתה היום האזכרה ללואי" הוא אמר והשפיל את מבטו "לא הצלחתי לגרום לעצמי לקום מהמיטה ולעלות על אוטובוס ללונדון כדי להשתתף בה..." הוא מלמל, עיניו מתחילות לנצוץ. "הי, הי! מר. פיין. אין לך כל סיבה להרגיש רע. אם לא היית שם בגופך, אני בטוחה שכולם יודעים שהיית שם ברוחך. זה קשה, וחם היום. מומלץ שלא תתאמץ גם ככה" אמרתי, מנגבת טיפות זיעה קטנות שבצבצו על מצחי. הוא הנהן קלות, מסיט את מבטו מהרצפה אל עבר הגינה של השכנים, מסתכל על עצי הפירות מלאים בפירות עסיסיים. "אני רואה עדיין פרסומים על חלקם לפעמים. ואני רואה איך כולם השתנו והתבגרו. והוא תמיד ישאר לואי, בין השלושים, שמת ממנת יתר. כל כך צעיר-" הוא נעצר, מפסיק לדבר. נשכתי את שפתי, שותקת. לא יודעת מה לומר. הוא תמיד מספר לי חוויות מהנעורים שלו. הרבה מהסיפורים היו על השטויות שלואי עשה והצרות שהוא סיבך אותם בהן. "תמיד סיפרנו למדיה שנפרדנו בגלל רצונות שונים. את האמת, נפרדנו בגלל שטויות. בגלל ריבים מטופשים על בנות, על תהילה וכסף. ותראי לאן זה הוביל אותנו. אחד מאיתנו נפל למעגל הסמים, ועכשיו הוא איננו" לחש. הנחתי את ידי על ברכו ולחצתי ברכות, להראות לו שאני כאן, שאני מבינה ותומכת בו. למרות שהוא סיפר לי את אותם הסיפורים, וכל פעם חזר והדגיש על איזה שטויות הם היו רבים והסיבה שבגללה הם נפרדו. אני רואה בעיניים שלו את החרטה. "אם רק הייתי יכול להחזיר הכל לאחור... את יודעת. הייתי מתקן את זה. הייתי מוותר להארי על הבחורה ההיא. והייתי עוזר ללואי לצאת מהסיבוכים שהוא נכנס אליו. הייתי מתקן את הכל..." הוא אמר וניגב בידיים רועדות דמעה אחת מלוחה מעינו הימנית. הוא לקח נשימה וישר אליי את מבטו, פתחתי את פי לומר משהו אך סגרתי אותו מיד כשהרגשתי את הפלאפון שלי רוטט. הוצאתי אותו מכיסי. אליסון. נכנסתי להודעה; אהמממ... איפה את? להזמין אוכל או שאת כבר תאכלי בבית ותבואי בערב? היא שלחה. "לי, זאת אומרת, מר. פיין, אני מצטערת אבל אני חייבת ללכת" שלחתי לו מבט מתנצל. הוא חייך אליי בחזרה והנהן. הלכתי בצעדים מהירים חזרה אל הג'יפ, חוגרת חגורת בטיחות ושלחתי לאליסון הודעה. אני בדרך! תזמיני תאילנדי, בלי יותר מידי חריף שלחתי וזרקתי את התיק על הכסא לידי. טוב, זה היה בזבוז של זמן, אפילו לא הספקתי להיכנס הביתה. לא נורא, לפחות יצא לי לדבר קצת עם ליאם. המילים שלו לא יצאו לי מהראש כל הנסיעה, ולמרות שהוא אומר אותן שוב ושוב בכל פעם שאני מדברת איתו, זה אף פעם לא קל להתרגל לעצב שלו, למבט הזה בעיניים שלו. הפעלתי את הדיסק שצרבתי לרכב ושרתי ביחד עם השירים עד שהגעתי לבית של אליסון.

פעמון הדלת נשמע. "רגע!" צעקתי, הייתי בטוחה שזה האוכל שהזמנתי לי וללינה אך זה לא הגיוני הרי הזמנתי אותו לפני 20 דק', גג הזמנה ומשלוח 40 דק' מהרגע שההזמנה התקבלה במערכת. משכתי בכתפיי והצצתי במסך של המצלמה מחוץ לבית. זה בית פרטי די גדול ולכן אבא נאלץ להשתמש באמצעים הגנתיים על הבית שלא אפתח לכל אחד וכאלה ותריסים חשמליים וכל החרטות האלו שכשאף אחד מאיתנו לא יהיה שום דבר לא יוכל לחדור אל תוך הבית.
פתחתי את הדלת כשראיתי את לינה. חייכתי אליה וחיבקתי אותה. "הגעת בדיוק בזמן. אני אוריד את המחשב הנייד לפינת האוכל ונעבוד כאן במקום שנעלה למעלה. האוכל עוד מעט יגיע. אם השליח יגיע כשאהיה למעלה תתני לו את הטיפ הוא על השולחן אוקיי?" אמרתי לה, היא הנהנה, "הא כן, תרגישי חופשי. הבית שלי הוא הבית שלך." אמרתי בחיוך קל ועליתי במהירות למעלה. נכנסתי אל החדר שלי, מוציאה את הלפטופ מהחשמל ולוקחת את כל הכבלים. ירדתי למטה וחיברתי אותו אל החשמל והנחתי על פינת האוכל.
"זריזה את." לינה אמרה, "התברכתי." הוספתי בגיחוך. הפעלתי את המחשב והבטתי בה.
"אנחנו צריכות לחשוב על רעיון על מה לכתוב את העבודה הזו." אמרתי לה, תוהה לעצמי. זה די קשה למען האמת להתחיל עכשיו לשבת, לחשוב על רעיונות שלא עלו לך מעולם לראש. היא צריכה להיות עבודה יצירתית, מקורית.
צלצול הפעמון נשמע שוב, "אני אומרת לך, אנחנו נחשוב על רעיון כשהבטן שלנו תהיה מלאה. אני גוועת." אמרתי לה ולקחתי את הטיפ. פתחתי את הדלת וחייכתי אל השליח, הוא הושיט לי את השקיות עם האוכל והשתייה והסכומים כמובן והושטתי לו את הטיפ. הוא הביא לי את הקבלה, "שיהיה לכן בתאבון." הוא אמר ברוך, "תודה רבה." אמרתי בחיוך קל וסגרתי את הדלת, "סוף סוף!" אמרתי והנחתי את השקיות על השולחן, פותחת אותן ומסתכלת בנות.
"תאילנדי בלי יותר מידי חריף." אמרתי והושטתי לה את הקופסה. היא חייכה אליי, "תודה רבה אלי." לין אמרה, חייכתי אליה ולקחתי את המנה שלי. מוציאה לנו סכומים יותר נוחים מברזל ומוציאה שתי כוסות שתיה. התיישבנו אחת ליד השנייה והתחלנו לאכול.

"הי, את זוכרת את מר. פיין? השכן שלי?" שאלתי אותה, מסובבת את המזלג שלי בתוך קופסאת הקרטון, מחפשת משהו טעים להכניס לפה. אליסון הנהנה, מרימה אליי מבט שואל. "הייתה לי שיחה איתו היום. באמת הרגשתי את הלב שלי נשבר, את מבינה? הוא כל כך מתגעגע לחברים שלו וכל כך מתחרט על הרבה דברים שהוא עשה בעבר. הלוואי שהייתי יכולה לעזור לו איכשהו..." נאנחתי, מניחה את הקופסא בצד. "את יכולה לעשות לו מפגש איחוד עם החברים..." אמרה, אוספת עם המזלג שלה את החתיכות האחרונות שנשארו לה ומכניסה את הכל לפה, לועסת ומביטה בי בתהייה. הנדתי בראשי "אני חוששת שזה בלתי אפשרי. הם דיי מרוחקים, הפסיקו לדבר לפני שנים. אחד מהם מת לפני חמישים שנה... אני לא חושבת שהמפגש הזה יעשה להם טוב באיזושהי צורה". "היי! זה יהיה דווקא רעיון דיי טוב לעבודה שלנו, את לא חושבת? יש לנו איש עם סיפור מאחוריו, אפשר לעשות איתו רעיון על העבר שלו. אני אערוך את הכתבה ואצלם אותה, את תוכלי לכתוב קטעים מהזיכרונות שלו בצורת סיפור... אני חושבת שזה ילך ממש טוב!" היא אמרה בהתלהבות. גיחכתי, דאמיט, היא לא יכולה להפסיק לחשוב על הלימודים לרגע. "צודקת. אני אבקש רשות ממנו היום" אמרתי ולקחתי את כוס השתייה שלי מהשולחן, לוגמת ממנה באיטיות.
"אז, איפה אבא שלך הפעם?" שאלתי והיא גלגלה את עיניה. "אהמ, פריז, אני חושבת. משהו לגבי טיים-טרוולינג. הוא עובד כבר עשור על המכונה הזאת כמו משוגע, אבל בואי נהיה ריאליסטיות, מה הסיכוי שזה יעבוד?" אמרה בסרקסטיות. היא בדרך כלל מאמינה בהמצאות של אבא שלה, שבאמת גאוניות ועזרו לשנות את העולם בצורה דרסטית. "הוא אובססיבי לדבר הזה מאז שאמא שלי נפטרה. אני באמת לא מאמינה שהוא יכול לעשות משהו כדי לשנות את זה. עד כמה שאני אוהבת אותו, ואותה, אי אפשר לשנות את הגורל. הא?" נאנחה. "את מאמינה בגורל?" שאלתי ואספתי את שיערי לקוקו גבוה. היא משכה בכתפיה, מטה את ראשה. "לא יודעת. אני פשוט מאמינה שאם משהו צריך לקרות זה יקרה. גם אם ינסו לתקן את זה, התוצאה תמיד תהיה אותו הדבר" "מה זאת אומרת?" "בואי ניקח לדוגמא את אבא שלי, אוקי? הוא רוצה לחזור בזמן ולעצור את התאונה שקרתה לה. אבל נניח והוא יצליח, והוא יעצור את התאונה, הגורל ימצא דרך אחרת להרוג אותה" היא אמרה בשקט, קולה טיפה רועד. קשה לה לדבר על אמא שלה. בדרך כלל אני לא שואלת, והיא לא מדברת. אבל בימים כמו האזכרה שלה או יום ההולדת שלה, אני תמיד נותנת לה את הספייס שלה ומיד לאחר מכן מרעיפה עליה אין סוף אהבה, מראה לה שלמרות שאני לא מבינה את הכאב, אני עדיין פה בשבילה. תמיד. "הו" אמרתי קצרות. היא לקחה נשימה עמוקה והעלתה חיוך על פניה. "אבל הכל לטובה, לא?" אמרה, מנסה לעודד את האווירה. צחקתי והנהנתי "כנראה".

משכתי בכתפיי. "בכל מקרה, בואי נעבור על נושא אחר." אמרתי, משפשפת את ידיי בעיניי ומביטה בה. לרוב שאני מדברת על הנושאים האלו קשה לי, לא פעם ולא פעמיים התחלתי לבכות כשדיברתי על אימא שלי. אבל זהו, ממשיכים הלאה. ככה זה בחיים, אם נתעמק על העבר הוא יפריע לנו כדי לבנות את העתיד שלנו.
"אז מקובל? נעשה את העבודה על מר פיין?" שאלתי אותה, היא הרימה אליי את מבטה והנהנה לחיוב. חייכתי אליה. אם יש משהו שאני אוהבת בקרבה שלי ושל לין הוא שאנחנו בעצם לרוב מסכימות על אותם הדברים, יש לנו פחות או יותר משהו מתאם בינינו וזה מדהים בעיני. אולי לא סתם התחברתי אליה מהרגע הראשון שהתחלנו ללמוד יחד. כמו שדיברנו על הגורל ממש לפני כמה דק' יש סיבה מסוימת שזה קרה וגם אם אין לא משנה, אני מודה על כך. היא אחת החברות, סליחה, היא החברה הכי טובה שלי. עברנו כ"כ הרבה דברים יחד ואני באמת מקווה שהחברות הזו תהיה כביכול לנצח. אבל אני לא אגזים, שוב, צריך להתמקד בהווה, זה מה ש- "הכל בסדר אלי?" שאלה אותי לין, ניערתי את ראשי וחייכתי אליה חיוך קלוש, "הא כן. הכל מצוין." אמרתי בחיוך קל, היא חייכה אליי ושתינו סיימנו את האוכל שלנו.
"את רוצה לעשות משהו או שאת צריכה ללכת?" שאלתי בתהייה, לא רציתי כ"כ להישאר לבד אבל אין ברירה, אני לא יכולה לכפות אנשים להישאר איתי.
"הממ, אין לי בעיה להישאר עוד קצת." היא אמרה, חייכתי אליה. התמקמנו בסלון והדלקנו את הטלוויזיה. "תגידי, את חושבת שהיינו מסתדרות בתקופות האחרות? זאת אומרת עכשיו עם כל הטכנולוגיה המחודשת וכל הדברים וכאלה." מלמלתי, לא יודעת למה השאלה הזו קפצה לי לראש. הסתכלתי עליה ומשכתי בכתפיי. "אני חושבת שזה יהיה לנו קשה להסתדר אבל איכשהו אנחנו נמצא פתרונות ודרכים להסתדר כמו שאני מכירה את שתינו." היא אמרה בגיחוך קל, שתינו גיחכנו כי זה כ"כ מטופש לחשוב על זה. הנהנתי לחיוב והיא דפדפה בין ערוצי הטלוויזיה. נאנחתי.
"אלי. אני צריכה ללכת הביתה, יש לי כמה סידורים לעשות." לין מלמלה כאשר קיבלה הודעה בפלאפון, "את לא נעלבת נכון?" היא שאלה, מביטה בי. הנדתי את ראשי לשלילה וחייכתי אליה. "ואולי על הדרך תשאלי את ליאם אם הוא מרשה שנעשה עליו את הכתבה?" שאלתי אותה והיא הנהנה לחיוב, "אני אנסה. אני לא יודעת אם הוא בבית אבל אנסה." היא הוסיפה. חייכתי אליה וליוויתי אותה אל דלת הכניסה. התחבקנו שתינו והיא פתחה את הדלת, הולכת בשביל ויוצאת משער הגישה של הכניסה אל המתחם של הבית.
חיכיתי שהיא תיעלם מטווח הראייה שלי ובעצם סגרתי את הדלת וסידרתי את כל הדברים.
עליתי למעלה אל החדר שלי ונכנסתי אל האינטרנט, בודקת כמה סרטונים של אותה הלהקה שהייתה של ליאם, One Direction. נכנסתי לכמה שירים שלהם והקשבתי להם. הם היו טובים. חבל שהם התפרקו.
אבל לכל דבר טוב יש סוף ולכל סוף יש התחלה של משהו חדש אני מניחה. אולי זה היה טוב שהם התפרקו. משכתי בכתפיי אבל מה שאני כן יודעת שיהיה מעניין לעשות עליו את הכתבה. אני לא יכולה לחכות בכדי לפגוש אותו ולראיין אותו.
קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי, 'היי מתוקה שלי, אני מצטער שלא יצא לי לדבר איתך לאחרונה. אני מאוד עסוק בפגישות עם לקוחות/חברות כאלו ואחרים. אני לא שכחתי אותך ואני רוצה לדעת מה שלומך. הכל בסדר עם דודה סוזן?' הוא שאל, 'אני חושבת שבחיים לא דיברת כ"כ מהר כמו שדיברת עכשיו. אל תדאג, הכל בסדר. אני כרגע בבית, התגעגעתי קצת להיות בו ואני נמצאת כאן. לא אכפת לי להיות לבד, אבטחת את הבית ככה שאין לי מה לדאוג. הכל מצוין, אני מקווה שהכל בסדר והולך לך כמו שתכננת. מתגעגעת המון!' אמרתי, 'אל תדאגי ילדה שלי, נכון לעכשיו הכל מסתדר מצוין. ואם יאפשרו לי בשבוע הבא או עוד שבועיים אני לוקח שבועיים חופש מן הנסיעות ואני אבלה איתך עד מתי שרק תרצי.', 'נשמע מצוין! אני לא יכולה לחכות!' אמרתי לו כשחיוך קל התפרס על פניי. 'אליסון ילדה שלי, אני חייב לנתק. אבל אני אצלצל אלייך בקרוב. אני אוהב אותך, נשיקות!' הוא אמר, 'להתראות אבא, נשיקות וחיבוקים!' הוספתי וניתקתי את השיחה. זה היה די מוזר לדבר איתו, אבל אין ספק, התגעגעתי.

הגעתי הביתה ונכנסתי בשער הגדול. דין, אחי הגדול ממני בשנתיים היה בגינה עם החברה שלו, הם היו בבריכה. "היי דין, ג'ייד" אמרתי והתקדמתי לכיוונם. הם התנתקו אחד מהשני והרימו אליי את מבטם. "היי לין, איפה היית כל היום? רציתי שתבואי איתי לקניות" ג'ייד אמרה. חייכתי אליה. היא אישה מדהימה. היא ואחי ביחד עוד מהתיכון, מכיתה ט'. ומרגע שהייתי בכיתה ז' והוא הביא אותה הביתה בפעם הראשונה התאהבתי בה. היא מדהימה, נדיבה, מצחיקה. ממש בת בית אצלנו ואין ספק שההורים שלי רואים חתונה בעתיד, חתונה שאין ספק שהם יאשרו בשמחה. "הייתי אצל אליסון, עבודה מהקולג'" גלגלתי את עייני והיא צחקה. "אוה, אם את צריכה עזרה במשהו, תאמרי לי. אני אשמח לנסות לעזור" היא אמרה. "זה בסדר, אנחנו מסתדרות. אבל אני אזכור את ההבטחה הזאת" צחקתי והיא הצטרפה אליי, נפרדתי מהם לשלום והם חזרו למזמוזים שלהם. נכנסתי את הבית הגדול. "אמא?" צעקתי. היא הייתה בסלון, סימנה לי להנמיך את קולי. "לא! הצילומים שלה היו נהדרים. תבדוק אותם שוב אתה לא יכול פשוט לסרב..." היא צעקה על מישהו בטלפון. נאנחתי ועקפתי אותה, נושקת לאבי על הלחי בדרך לחדר שלי.
נכנסתי לחדר, זרקתי את התיק על הרצפה ונזרקתי על המיטה הרכה והנוחה שלי. נשפתי אוויר באיטיות, רק רוצה לשכב ולנוח עד סוף השבוע. הוצאתי את הפלאפון שלי מכיסי ועברתי על כמה הודעות בפייסבוק והטוויטר לפני שהנחתי אותו על השידה לצד המיטה ולקחתי את הספר האחרון שהתחלתי לקרוא לפני שלושה ימים, פתחתי בעמוד שהסימניה בצבצה ממנו והתחלתי לקרוא, שוקעת בעולם דמיוני ויפה על מציאות אחרת ביקום אחר. זה מה שאני הכי אוהבת בספרים.
המשכתי לקרוא ולקרוא ובלי לשים לב השעה הייתה כבר מאוחרת, סגרתי את הספר, החלפתי לגופייה שחורה ומכנס בד, דק, רחב וארוך ונכנסתי מתחת לשמיכה, נרדמת כמעט בשניות.

זה לא היה טוב לישון שנת צהריים. מכיוון שעכשיו כשהשעה מאוחרת בעצם די נתקעתי. אם אני קמה אחרי שאני ישנה אני לא יכולה לחזור לישון שוב במיוחד אם זה ככה בלילה כשדיי מאוחר.
המזל שלי הוא שאני לבד בבית ומחר יש לנו יום חופש בכדי שנוכל להתחיל לעבוד על הפרויקטים שלנו. ושוב, אין מאושרת ממני שבחרנו את הנושא הזה, הוא מרתק, מעניין. אני בטוחה שביל, המורה שלנו יאהב אותו, נקבל 100, בדיוק כמו שאני אוהבת. אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת את המקצוע הזה. זה לא שאני חרשנית או משהו שכזה. משכתי בכתפיי וקמתי מן המיטה. נעלתי את נעלי הבית שלי ויצאתי מחדר השינה שלי. לקחתי איתי את המפתח של חדר הסטודיו שלי. אני אוהבת לשבת בו ולנגן. הוא אטום כך שאף אחד לא יוכל לשמוע את הנגינה. אבא שלי הפך אותו לאטום מכיוון שאם במידה ויש לו פגישות עסקים בבית או שהוא עסוק מידי בהמצאת דברים חדשים הוא לא רוצה ששום רעש יפריע לו, הוא מאוד קפדן ושאפתן, הוא גם פרפקציוניסט. הכל חייב להיות אצלו מושלם.
נכנסתי אל הסטודיו שלי שהוא בנוסף גם כמו אולפן הקלטות והוצאתי את מחברת השירים שלי מן המגירה. למעשה הוא גם כמו היומן שלי. כל פעם שעובר עליי דברים טובים או רעים אני כותבת על זה שיר מסוים ומלחינה אותו ואף מקליטה אותו. גם ארגנתי לעצמי כמו איזה מן אולפן כזה. אף אחד מן האנשים שמכירים אותי לא יודעים על כך למעט לינה.
הדלקתי את האור וסגרתי את הדלת. התיישבתי על הכיסא על יד השולחן כתיבה שלי ולקחתי את הגיטרה, מתחילה לשרבט לחן ולאחר מכן להמציא לו מילים, כמו שאני אוהבת לעשות, לאלתר!
בסיום כל שיר שאני כותבת ואם המילים והלחן מתאימים ונשמעים טוב לאוזן אני ישר לוחצת על הקלטה ומקליטה לבד. אני גם עורכת לבד. אני לא יודעת מאיפה התכונות האלו באו לי.
למעשה בעבר החדר הזה היה שייך לעבודות של אימי. היא הייתה ציירת וזה היה חדר הציורים שלה. כנראה הנשמה שלה או ההילה שלה עדיין נמצאת בתוך החדר וזה מה שגורם לי השראה שכזו וידע בדברים שמעולם לא ידעתי שאני יודעת לעשות ולמעשה אם ההשערה הזו נכונה אני חווה לה את כל התודות שלי. לא הספקתי כ"כ להכיר אותה, היא נפטרה כשהייתי בת 6 אבל אבא אומר שאני דומה לה כ"כ למעט זה שלפעמים הוא יכול לזרוק עליי איזשהו משהו כי אני מעצבנת אותו כ"כ. האופי שלי קצת שונה משלה, יש לי קצת יותר תכונות רעות כמו שהוא אומר ממה שהיו לה אבל הוא אוהב אותי. חייכתי.
המשכתי לנגן, להיסחף לצלילי המוזיקה שבקעו מן הגיטרה כשניגנתי. אני אוהבת את התחושה הזו, תחושת הבריחה מן המציאות לעולם הדמיוני שבו הכל בסדר ושום דבר רע לא יכול לקרות.

ישנתי שינה עמוקה ונטולת חלומות, אך כשקמתי הרגשתי זיעה קרה על מצחי וליבי פעם במהירות. יכול להיות שכן חלמתי, אבל אני לא זוכרת על מה. הדבר היחיד שהתרוצץ במוחי היה שמו של ליאם. דאמיט, הזקן הזה נכנס לי גם לחלומות. קמתי מהמיטה ונכנסתי אל חדר המקלחת הצמוד לחדרי, שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים במהירות. כזחרתי לחדר הסתכלתי מהחלון, ראיתי את ליאם בדיוק יוצא עם הכלב לטיול, החלטתי לקפוץ על ההזדמנות. שמתי כפכים והשפרצתי על עצמי מעט בושם לפני שרצתי אל מחוץ לדלת הכניסה. אחי היה בסלון, אוכל קורנפלקס ושקוע בטלוויזיה. עברתי על פניו, "אני אחזור עוד מעט" אמרתי וסדרתי את הדלת, חוצה את הכביש במהירות. "הי! מר. פיין!" צעקתי והוא הסתובב אליי, חיוך נפרס על פניו. "בוקר טוב, לינה. מה שלומך?" שאל. "אני בסדר, צריך עזרה?" שאלתי והוא הניד בראשו אך נתן לי את הרצועה של הכלב. צחקקתי ולקחתי מידו את הרצועה, מלטפת את ראשו של כלבו, שלמרות שאני חיה מולו כבר שמונה עשרה שנה, אני לא יודעת אם שמו. אחרי הליכה קצרה ושקטה פתחתי את פי, "הי, אני בדיוק עובדת על משהו בבית ספר, ורציתי לדעת אם אתה מסכים שנעשה את העבודה עלייך..." אמרתי. ליאם הרים את ראשו במהירות, מביט בי מבולבל. "עליי?" שאל המום. הנהנתי "עלייך. על הלהקה שלך, העבר שלך. אתה יודע, זה מעניין אותנו" משכתי בכתפיי "אני עושה את העבודה עם אליסון, החברה שלי שבאה איתי לפעמים לעזור לך עם הארגונים בבית-" "הו כן, אליסון, אני זוכר אותה. אני לא רואה שום בעיה, אני מסכים" הוא חייך. צהלתי בשקט, נותנת לו חצי חיבוק. "תודה!" אמרתי וליטפתי את ידו. הוא נאנח. "אז מה אתן צריכות לעשות בעצם?" שאל. "רק לשאול אותך כמה שאלות, שתספר לנו כמה סיפורים עסייסים על העבר שלך. לא משהו יותר מידי. אולי קצת סיפורים מצחיקים מהופעות. אנחנו ניתן לך לקרוא את העבודה לפני שנגיש אותה כדי שתראה שהכל בסדר בעינייך-" "הא, לא, אין צורך. אני סומך עליכן בעיניים עצומות, יקירה" הוא אמר והנהנתי, מחייכת אליו ברכות. הוא כזה בן אדם מדהים. אני כל כך רוצה להכיר אותו בתור נער בגילי, לדעת איך הוא היה. כל מה שאני יודעת זה מכמה כתבות ישנות, והוא באמת ג'נטלמן ובן אדם מקסים ומיוחד במינו. סיימנו את הטיול וחזרתי הביתה, לקחתי את הפלאפון שלי ושלחתי הודעה לאליסון, שהכל בסדר, וליאם מסכים שנעשה עליו את העבודה. כבר קבעתי איתו פגישה להיום, אחר הצהריים. תהי מוכנה! הוספתי לבסוף.

לא ישנתי למעשה כל הלילה, כל הלילה הייתי עסוקה בנגינה ובכתיבה. כשזה סחף אותי זה סחף אותי לשעות ארוכות ולא שמתי לב בכלל איך הזמן טס מהר. אוקיי מקובל שלחתי ללין את ההודעה ויצאתי מן הסטודיו. שפשפתי את ידיי בעיניי ונכנסתי אל המקלחת. התקלחתי ושמתי בגדים נוחים. ארגנתי את הלפטופ שלי במידה והוא ירצה להראות לנו דברים ואת המצלמה שלי והדברים הנלווים לה. החלטנו שאני אצלם את הראיון בווידאו ובצילום רגיל ולין בעצם תעשה את מה שהיא אוהבת לעשות, לכתוב סיפורים. היא בעצם תשרבט את הכתבה ותעשה אותה מעניינת לקריאה.
משכתי בכתפיי. למען האמת התרגשתי לנוכח זה שנתחיל היום את הראיון. לפי מה שלין מספרת הוא נשמע בן אדם מעניין ואני אוהבת לשמוע על דברים כאלו.
הזמן עבר מהר והנה הגיע אחר הצהריים. נכנסתי אל המכונית שלי ושמתי את הציוד מאחור.
כמובן שווידאתי שהבית שלי נעול והכל בסדר וכשהכל היה בסדר התנעתי את המכונית ונסעתי לכיוון הבית של לין.
כשהגעתי החניתי בחנייה הקרובה וצלצלתי בדלת. היא פתחה לי אותה. "היי את נראית כאילו לא ישנת." היא אמרה, גיחכתי. "לא ישנתי אבל זה בסדר. הכתבה הזו גורמת לי להיות עירנית. מתי קבעת איתו?" שאלתי אותה, "עוד חצי שעה." היא אמרה, הנהנתי לחיוב והכנסתי את התיק עם הציוד. "שנחשוב על שאלות בינתיים?" מלמלתי בחיוך קל.

נכנסנו אל החדר שלי ואליסון פתחה את הלפטופ שלה. התחלנו להקליד מספר שאלות שנראות לנו טובות, שיגררו אחריהן תשובות מעמיקות וארוכות כך שיהיה לנו הרבה חומר להסתמך עליו כשנסיים את הראיון. מבלי ששמנו לב עברה חצי שעה והגיע הזמן לצאת לליאם. אספנו את הדברים שלנו ונעלתי אחריי את הדלת, חצינו את הכביש. "מוכנה?" אליסון שאלה אותי בחיוך והנהנתי, דופקת על הדלת. "רגע" ליאם צעק מבעד לדלת ואחרי מספר שניות נשמעו צעדים הולכים וקרבים על הדלת עד שהוא פתח אותה. אני חייבת להודות, אני מכירה אותו שנים, אבל נדירות הפעמים שבאמת נכנסתי אל תוך הבית שלו. הוא הוביל אותנו אל הסלון שכבר היו ערוכות עליו מספר כוסות וצלחות עם עוגיות עליהן. אליסון מיהרה למקם את המצלמות ואמרה לליאם איפה לשבת, בתנאי שזה נוח לו, כמובן. הוא לא התווכח והתיישב הישר איפה שהיא אמרה לו מבלי להתלונן. ככה הוא מתנהל, עושה מה שאומרים לו בחיוך. כנראה זה הרגל מפעם, מתקופת הפרסום שלו, שהוא היה צריך לעשות מה שההנהלה שלו אמרה לו מבלי להתווכח, גם אם זה לא נוח לפעמים.
התחלנו בראיון, שואלות בהתחלה שאלות בסיסיות, מי הוא, קצת הסבר על עצמו. ולאחר מכן התחלנו לעבור בהדרגתיות לשאלות על העבר המרתק שלו. הוא התחיל לספר לנו על תוכנית הטלוויזיה שהתפרסם בה, אקס פקטור. הוא סיפר שבפעם הראשונה שהלך הוא הודח במיונים, וכך גם בפעם השנייה שנבחן לאחר שנתיים. אך אחרי ההדחה השנייה, קראו לו שוב והוא חובר ללהקה ששינתה את חייו מהיום הזה והלאה. One Direction. אני ואליסון ישבנו והקשבנו לו בריתוק, לפעמים אפילו שוכחות לדבר ולשאול אותו שאלות. הוא סיפר לנו במדויק איך הרגיש על הבמה, איזה שירים הם שרו וברגע שסיפר לנו את רגע ההפסד שלהם, במקום השלישי, הוא היה נראה כל כך מאוכזב. כאילו הוא באמת חווה את הכל מההתחלה. כבד דמיינתי בראשי את הסיפורים שאני הולכת להוציא מכל הצילומים המצויינים האלה, את המילים המדוייקות שאני אכתוב. הוא דיבר ודיבר, במשך שעה וחצי, כמעט בלי הפרעות ממני ומאליסון מלבד השאלות ששאלנו. כשהגענו לשאלות על מערכות היחסים שלהם, חיוך נפרס על פניו והוא הניד בראשו. "ציפיתי לשאלה הזאת. מעולם לא הורידו אותה מאף ראיון. לא אז, ולא היום. תמיד התעסקו לנו בחיי האהבה, חפרו עמוק אל תוך נשמתנו. לא נתנו לנו מנוחה. אבל אני הבטחתי שאני אספר לכם ואני עומד בהבטחות שלי. אז אני מניח שאני אוכל לספר לכם על שתי בנות ששינו לגמרי את החיים שלנו. למעשה, הן, בדרך כלשהי, הסיבה שהלהקה שלנו התפרקה. אני כבר לא ממש זוכר את השמות שלהן או את איך שהן נראות. עברו הרבה שנים ואני נטרתי טינה לבנות האלה מאז ומתמיד, אבל אחרי שהכרתי את אישתי אני דחפתי את זה עמוק לתוך מעמקי ראשי וניסיתי לשכוח, עד כמה שיכולתי. היו להן שמות דיי דומים לשלכן..." הוא גיחך והניד בראשו, החיוך מתחיל לאט לאט להימחק מפניו כשהוא מעמיק את מבטו בי ובאליסון. "אתן יודעות מה... אתן אפילו נראות נורא נורא דומות להן. זה ממש מוזר. לא, אני באמת חושב שאתן-" "אוקי, מר. פיין. אני חושבת שצילמנו מספיק להיום, אתה בטח עייף." אליסון אמרה, טיפה מודאגת מההערה המוזרה שלו. הנהנתי, עוזרת לה לאסוף את הדברים. "כן, תודה רבה על הכל. אותה שעה מחר?" שאלתי, הוא נאנח והנהן. חייכתי אליו וחיבקתי אותו ברכות, לקחנו את הדברים שלנו ויצאנו מהבית. "זה.. זה היה מוזר" אמרתי, נכנסו אל המכונית של אליסון והחלטנו לנסוע אל הבית שלה כדי לערוך את החומר, הסוללה בלפטופ שלה עמדה למות. "את אומרת לי? הייתי שם" היא אמרה וצחקנו.

נאנחתי כל הנסיעה למעשה הייתה דממה, שתינו נראה לי ניסינו לחשוב במה ליאם התכוון שהוא אמר את מה שהוא אמר, אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על זה. זה נראה כ"כ הזוי, כאילו הוא נתקף באיזשהו משהו, מנסה להיזכר. כאילו הוא מכיר אותנו מעבר למה שהוא מכיר אותנו אך איך זה הגיוני? "אני לא יודעת מה איתך, אני חושבת שהבן אדם על סמים." אמרתי כשהרמזור התחלף לאדום. "קדימה אליסון, סמים? הבן אדם בן 80. יכול להיות שהזיכרון מטעה אותו והוא מתבלבל." היא אמרה, "אני מכירה את ליאם. אולי בעבר הם השתמשו בסמים אבל היום לא. הוא צלול והוא מרתק." היא אמרה, "הוא טיפל בי מאז שנולדתי עד היום." היא לחשה לי, נאנחתי.
"אוקיי תגידי מה שתגידי אבל זה נשמע ממש מוזר. משהו קרה שם." מלמלתי לה.
לין נאנחה. "ומחר מה יהיה? איך נעמוד מולו עם מה שהוא מלמל לעצמו? עם זה שאנחנו מזכירות את אותן הבנות שהרסו להן את הקריירה כלהקה? שאנחנו מזכירות אותן? הוא נוטר להן טינה. אם המטורלל הזה חושב שאלו אנחנו אני-" "אליסון!" לינה אמרה לי במבט די מאוכזב. "אני מצטערת, אני לא רוצה לקחת סיכונים אני מעדיפה לקצר את העבודה ולחתוך אותה-" "את באמת חושבת שבן אדם בן 80 כמו ליאם יוכל לעשות לנו משהו? הוא עבר כ"כ הרבה והמעט שאנחנו יכולות לעשות הוא לגרום לאנשים לזכור אותו כפי שהוא היה ולא כפי שהוא היום. את העבודה נוכל למסור למי שנשאר מהמשפחה שלו למזכרת." היא אמרה, "תחשבי על זה שאת לא עושה עבודה רק כדי לקבל ציון עובר אלא גם מתעדת חיים של מישהו. גורמת לו לקצת אושר שלמישהו אכפת למרות שרוב האנשים שהיו איתו כבר התרחקו ממנו. אליסון, הוא גר לבד בבית, הילדים שלו עזבו אותו ולא מרבים לבקר ואשתו נפטרה. אנחנו עוזרים לו ומידי פעם מזמינים אותו לארוחות שישי אך הוא מסרב. המעט שאנחנו יכולות לעשות לפני שהוא ילך לעולמו הוא לעזור לו, לתעד את החיים שלו ולהמשיך עם זה שישמעו עליהם כלהקה. אני מאמינה שזה מה שלואי החבר שלהם היה רוצה שהם יעשו במקום להתרחק אחד מן השני." היא אמרה. נאנחתי. משכתי בכתפיי והרמזור התחלף לירוק. זו הייתה אחת הנסיעות הכי ארוכות ומלאות מחשבה שהיו לי בחיים.
הגענו אליי הביתה ונכנסנו. ושוב, הבית ריק, אין למי לחזור, לאיזה זרועות לחבק. "בואי, נעבוד כאן, נראה מה יש לנו עד עכשיו." אמרתי לה כשחיברתי את המחשב אל החשמל והפעלתי אותו. חיברתי את המצלמה אל המחשב והורדתי את הסרטונים. "ממחר אני אתחיל לעבוד על העריכה של הקטעים שאנחנו מצלמות, נעשה את הסרטון כשעה וחצי. נשים גם סרטונים מאותה התקופה שלהם פעם שנשמרו באינטרנט ואת המוזיקה השקטה שלהם ברקע." אמרתי ללינה. נאנחתי. "המורה יאהב את זה." אמרתי ויכולתי לראות הציון 100 בעיניים שלי. חייכתי חיוך קלוש. "מה את אומרת על הרעיון של העריכה?" מלמלתי כשמזגתי לשתינו משהו לשתות.

"נשמע ממש טוב-" התחלתי לומר אך נקטעתי על ידי רעש חזק מהרצפה. אחזתי בכרית שלידי במהירות, מביטה באליסון בפחד. היא גלגלה את עיניה. "המכונה המטומטמת של אבא שלי למטה, עושה רעשים מידי פעם. הוא לא מבין למה..." היא אמרה ושחררתי את הכרית מאחיזתי. חיפשתי אחר הפלאפון שלי בכיסי. "שיט, שכחתי את התיק באוטו" מלמלתי ואליסון זרקה לי את המפתחות. תפסתי אותן ויצאתי אל המכונית, לוקחת את התיק של ומוודאת שהכל בפנים, פלאפון, ארנק, לחות לשפתיים, אייליינר. כן, הכל בפנים.
נכנסתי חזרה אל הבית, הרעש של המכונה לא הפסיק. "הי, אני ארג לבדוק שהמכונה לא עולה באש או משהו" אליסון מלמלה, הנהנתי וירדנו למרתף, שם הייתה המעבדה, המכונה הייתה נראית בסדר גמור, אבל המשיכה להשמיע רעשים מוזרים. "אולי היא מסמנת לנו להיכנס לתוכה" צחקתי והיא הנידה בראשה, לא משועשעת. "אם קורה משהו למכונה הזאת אבא שלי יהרוג אותי! היא הדבר הכי חשוב לו בזמן האחרון" היא אמרה והעבירה יד בשערה, לא בטוחה מה לעשות. משכתי בכתפיי. "אוקי, מצטערת. תנסי לכבות אותה" אמרתי והיא הסתובבה סביבה, לא רואה מתג כיבוי. "דאמיט, תשתקי כבר" אליסון צעקה על המכונה ובעטה בה. היא השתתקה, אך האורות המשיכו לדלוק בתוכה. "בעיה נפתרה!" אמרתי בחיוך והיא הנהנה. היא נעצרה לפני הפתח למכונה. "הי, את יודעת, זה בעצם יהיה ממש מגניב אם היא תעבוד" אמרה ושילבה את ידיה "נוכל לחזור אחורה בזמן ואשכרה לראות את הבנות האלה שליאם דיבר עליהן, אנחנו נוכל לשנות את ההיסטוריה!" היא אמרה, עיניה גדלו בהתרגשות. הנדתי בראשי, "זה לא רעיון טוב אלי. המכונה הזאת לא נראית לי בטוחה, אולי היא בכלל לא עובדת" מלמלתי ומשכתי בידה לכיוון היציאה, אך היא עצרה אותי, מונעת ממני להמשיך ללכת. "מה אכפת לך לנסות? זה גם ככה לא נראה לי עובד" היא אמרה. גלגלתי את עיני. "לא, את לא גוררת אותי לשטויות שלך שוב, אני תמיד מסתבכת בגללך! בואי נחזור לעבודה" אמרתי והיא הנידה בראשה. "קדימה לינה, תפסיקי להיות כזאת מעפנה. מה כבר יכול לקרות?" היא אמרה, הנדתי בראשי, מריצה את כל הדברים שיכולים לקרות. "אליסון את יודעת שאני אוהבת אותך ועם כל הכבוד לאבא שלך, אף אחד לא יכול באמת להמציא מכונה שמחזירה אחורה בזמן. זה לא עובד ככה, זה בלתי אפשרי!" אמרתי ושילבתי את ידי על החזה. "אז תני לזה ניסיון!".
נאנחתי וגלגלתי את עייני. "דאמ, בסדר. תריצי לשנת 2013 או וואטאבר שזה צריך לעשות. זה בדיוק שנה לפני שהם התפרקו. הם התפרקו בתאריך ה24/6 אלפיים וארבע-עשרה. ליאם אמר את זה בראיון אז אני מניחה שהוא לא משקר" מלמלתי והיא קפצרה במקומה בהתרגשות, מקישה משהו על המסך ונכנסנו פנימה, עומדות צמודות אחת לשנייה. "אוקי, מתי זה אמור לעבוד? אנחנו סתם עומדות כאן כמו טיפשו-" אור חזק הבהב וסינוור אותי, יכולתי לשמוע את אליסון צורחת לפני שהלכ התעמעמם. ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה, מה עכשיו, אנחנו הולכות למות פה? בתוך המכונה הטיפשית הזאת?

השתעלתי. "אוקיי, מה לעזאזל קרה כאן?" אמרתי בטון גבוה כשהמכונה הפסיקה לעבוד. יצא ממנה עשן והבטתי בלינה. היא הסתכלה עליי, "אל תשאלי אותי שאלות כאלו. את זו שהכנסת אותנו למכונה המטופשת הזו מלכתחילה." לינה אמרה לי. השתעלתי וניסיתי לפתוח את הדלת, "קדימה בואי נצא החוצה." אמרתי לה, "המכונה הזו נראה לי התקלקלה. נעלה אל החדר שלי ו-" התחלתי לומר אך קטעתי את עצמי כשנגלה לעיניי שאנחנו נמצאות מחוץ למרתף, באיזושהי קרחת יער. "אליסון מה קרה?" שאלה אותי לינה והצבעתי על מחוץ למכונה. חזרתי פנימה, "אוקיי מה קורה כאן?" שאלתי בלחץ, התחלתי לגמגם ועיניי נפקחו בבהלה. לינה הביטה בי, הבטתי בה ומשכתי את ידה, יצאנו פנימה. אור השמש סנוור אותנו והבטתי בה בפליאה. "אין סיכוי שזה באמת עבד. אולי זה סתם טריק של אבא שלך." לינה אמרה. כשהסתובבנו לאחור להיכנס אל מכונת הזמן היא נעלמה. "פאק. דאמיט!" צעקתי.
"היי שם, הכל בסדר?" שמעתי קול של נער אחד, הסתובבתי אל מקור הקול וכך עשתה גם לינה. "כן כן. הכל מצוין. היי, תוכל לעזור לנו שנייה?" שאלתי את הנער והוא הנהן לחיוב, מתקרב אלינו עם האופנוע שלו. "במה אוכל לעזור לכן?" הנער שאל, הבטתי בלינה בתהייה,
"מה התאריך היום?" שאלתי בלחש, "ה2 לספטמבר 2013." הנער אמר ונהייתי חיוורת, "היי הכל בסדר?" שאל הנער, בלעתי את רוקי והנהנתי לחיוב. אין סיכוי, זו תרמית, זה לא קורה לי באמת. "הכל בסדר. תודה רבה." לינה אמרה די רגועה, איך אפשר להיות רגועה שחזרנו 60 שנה אחורה בזמן? דאמיט, מה אנחנו הולכות לעשות עכשיו?
הנער נסע ואנחנו נותרנו ביער. "בואי. אנחנו צריכות לברר איך אנחנו יוצאות מכאן." אמרתי ללינה ואחזתי בידה, מתעשתת על עצמי מהר והתקדמתי אל הכביש ממנו הנער נסע.
"זה לא יער. זה פארק." לינה אמרה כשהסתכלה על האגם ורוחבי האופניים. "איך זה שאף אחד לא שם לב למה שקרה כאן-" "אולי אנחנו בלתי נראות?" שאלתי את לינה, "אוח אליסון אל תחי בסרט. קדימה, בואי נברר מה לעזאזל קורה כאן." לינה אמרה ואחזה בידי, גוררת אותי אחריה. ידי רעדה ונגררתי אחרי לינה, שתינו התהלכנו בשבילי הפארק.
האנשים שם, הכל היה כרגיל, "אין סיכוי שאנחנו ב2013." מלמלתי לה.
כשהגענו אל מעבר החציה חצינו את הכביש אל עבר המכולת ממול והסתכלנו על התאריך בעיתון, "ה2 לספטמבר 2013." מלמלתי, בלעתי את רוקי והבטתי בלינה, נאנחת.

הרגשתי את רגליי בוגדות בי, ברכיי רעדו ונאחזתי במעקה הבטיחות שלצידי כדי לא ליפול אל המדרכה. אליסון הביטה בי במבט מבוהל. "זה עבד" מלמלתי, ידי השנייה, שלא אחזה במעקה הבטיחות, אחזה בחוזקה ברצועת התיק שהתנדנד על כתפי. "מה אנחנו עושות? איך אנחנו חוזרות חזרה?" שאלתי, מרגישה את כל הגוף שלי נכנס למצוקה. אליסון משכה בכתפיה והעבירה יד בשיערה, מנידה בראשה. "אם הייתי יודעת כבר הייתי פועלת כדי להחזיר אותנו, את לא חושבת?" היא שאלה, טיפה עצבנית. נאנחתי. "אליסון. זה חלום, בסדר? אולי אנחנו באיזושהי מציאות מדומה וכשאבא שלך יחזור הביתה הוא יוציא אותנו מזה. כל מה שאנחנו צריכות לעשות זה לנסות להעביר את הזמן ולא למות. אנחנו טובות בזה, נכון?" אמרתי, מנסה להקל על האווירה. יותר נכון, מנסה לגרום לעצמי להאמין בזה. "לינה, אבא שלי בפריז! הוא לא יחזור בעוד המון זמן". הנדתי בראשי, "אליסון, בבקשה, אל תגרמי לי לאבד את השפיות שלי" סיננתי מבין שיניי והיא הנהנה. עזבתי את המעקה וישרתי את החולצה שלי. "קדימה, בואי נלך מפה" אמרתי ותפסתי בידה, מרגישה יותר בטוחה ככה. אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שאני אאבד אותה עכשיו בכל הבלאגן הזה.
הלכנו בערך חצי שעה, לא עוצרות לרגע, מחפשות מקום מוכר ושקט שנוכל לשבת בו. לבסוף התייאשנו, מבינות שאנחנו לא מכירות את האיזור, לא מכירות אף אחד פה ובטח שלא יודעות מה קורה עכשיו בעולם. אנחנו חזרנו שישים שנה אחורה בשביל מטרה לא הגיונית וכל כך הזויה. "מה חשבנו לעצמנו בכלל? להיכנס לתוך מכונה מטומטמת" אליסון הנידה בראשה באכזבה. נעצתי בה מבט כועס "אם שכחת, את זאת שאמרה 'מה כבר יקרה'. בגללך כל הבלאגן הזה בכלל קרה!" נזפתי בה. היא גלגלה את עיניה. "תתבעי אותי על זה שרציתי להנות קצת-" "ותיראי לאן זה הביא אותנו!" קטעתי אותה. האנשים שעברו לידנו, עסוקים בפלאפונים שלהם, לא טרודים בכלל במה שקורה לנו. לרגע התחלתי לחשוב שאנחנו באמת בלתי נראות.
הבטן של אליסון קרקרה והיא הניחה את ידה על בטנה, מסתכלת לצדדים. "בואי, נלך לקנות משהו לאכול" אמרתי וקמתי מהספסל, היא קמה מיד אחריי, נצמדת אליי בזמן שעברנו בין זרם האנשים האינסופי מכל עבר. היינו יכולות ללכת לאיבוד פה דיי בקלות. פשוט עקבתי אחרי האנשים, מקווה למצוא איזו מסעדה בקרבת מקום. מצאנו דוכן אוכל, נקנקיות בלחמניה. הבטתי באליסון שעיקמה את אפה אבל לבסוף נאנחה והנהנה. "אני רעבה ואין פתרון יותר טוב. אז... בואי" אמרה. הלכנו אל הדוכן, הזמנו לעצמנו את האוכל והאיש הנחמד בתחפושת הנקניקיה אמר לנו את המחיר. הוצאתי את הארנק מהתיק, אסירת תודה על כך שהבאתי אותו איתי. הוצאתי את הסכום שנקב והושטתי לו את הכסף. הוא הביט בנו כאילו אנחנו משוגעות. הרמתי גבה. "למה אתה מחכה?" שאלתי. הוא צחק בצחוק רם ומתגלגל, מניד בראשו. "לכו מפה בנות, ברצינות, לפני שתעשו לעצמכן יותר בעיות. יש לכן מזל שאני לא מחייב אתכן על האוכל שבזבזתי בגללכן. אבל אתן יפות, אז פשוט תלכו". הבטנו אחת בשנייה במבט שואל, לא מבינות מה הוא רוצה מאיתנו. "בואי נלך" אליסו אמרה, תפסה בידי ומשכה אותי הרחק משם. "מה לעזאזל-" "אני לא יודעת מה זה היה אבל בואי ננסה למצוא מסעדה עם אוכל אמיתי בתוכה" אליסון אמרה. הגענו למן שדרה ארוכה כזאת, מלאה בחנויות ומסעדות.  
"את רואה פה חנות מוכרת? מסעדה מוכרת?" שאלתי והיא הנידה בראשה, מסתכלת מסביב. "בואי פשוט נכנס לזאת. יש פה הרבה אנשים אז אני מניחה שהאוכל טעים. ואני רק רוצה לאכול כבר, אז בואי נכנס" אליסון אמרה ושפשפה את ידיה זו בזו. נשכתי את שפתי כשעברנו בין דלתות המסעדה, הריחות הנהדרים שיצאו מן המטבח מילאו את כל חלל המסעדה. "כמה אתן?" הגיע אלינו אחת המלצריות, חיוך גדול דבוק לפניה. "אהמ, רק שתינו" אמרתי והיא הנהנה, מובילה אותנו אל הקומה למעלה, היא הייתה פחות עמוסה ויותר שקטה. זוגות בודדים ישבו שם. התיישבנו בשולחן שהיא הובילה אותנו אליו והגישה לנו תפריטים. "אני אחזור בעוד כמה דקות. קחו את הזמן" היא חייכה אלינו, הנהנו והיא הלכה. "הכל נראה דיי נורמאלי, את האמת, למרות התאריכים על העיתונים." אליסון אמרה" אולי זאת באמת סתם מציאות מדומה" הוסיפה. החלפנו מבטים מלאי משמעות, שתינו יודעות בבירור מה האמת. זאת לא מציאות מדומה. אבא של אליסון מעולם לא טעה בהמצאות שלו. במיוחד לא בהמצאה שהוא עובד עליה כל כך הרבה שנים. נדפקנו.

הסתכלתי על לינה. היא הסתכלה עליי, "הכל בסדר אלי?" היא שאלה אותי, נאנחתי. "אני לא יודעת כבר מה בסדר ומה לא.
אני יודעת שאין לנו ברירה אלא לנסות להסתדר עם המצב הקיים עד שנדע לטפל בסיטואציה הזו כמו שצריך אבל אני מתחרפנת." מלמלתי באנחה, "אני תוהה לעצמי מה האיש חשב, למה הוא אמר את מה שהוא אמר? מה כ"כ נורא בנו?" מלמלתי, "שמעת אותו, שום דבר. אנחנו יפות." היא אמרה, מגחכת, מנסה להחליף את האווירה הכבדה ששררה בין שתינו. נאנחתי. "לינה, אני מצטערת שהבאתי את שתינו לסיטואציה כזו, אני והרעיונות המטופשים שלי. לרגע לא חשבתי שהמכונה המטופשת הזו תעבוד. אבל את יודעת מה? אם אבא שלי ישמע על זה שמכונת הזמן-" "ששש. אליסון לא כל המסעדה צריכה לדעת. הם יחשבו שאנחנו משוגעות ויזמינו אמבולנס. אני לא יודעת מה יקרה אבל לא צריך לדבר על זה ככה בפומבי אוקיי?" לינה סתמה את הפה שלי. הנהנתי לחיוב והמנות שהזמנו הגיעו למעשה. "בתאבון." אמרתי בחיוך קל, כמובן שאת המנות שאלנו על מה המלצרית ממליצה הרי קצת קשה לקרוא את התפריטים של פעם, זאת אומרת של התקופה הזו. אנחנו לא רגילות לתפריטים כאלו, למעשה התפריטים מאיפה שאנחנו באות מנוסחים קצת יותר טוב וכאן זה נחשב די בלגן למעשה, לפחות עם איך שאני רואה את זה.
לגמתי מן הקולה והתחלתי לאכול. "האוכל טעים. לפחות משהו אחד ידוע לנו. עם הזמן האוכל משתפר כן? אבל הוא פשוט נהדר." אמרתי, מתענגת על כל ביס. טוב, עם כל הריאיון הזה שעשינו עם ליאם וכשהגענו אליי הביתה לערוך את מה שהספקנו עד כה נהייתי רעבה ולא היה לנו זמן לאכול משהו, אפילו לחטוף משהו קטן כדי להעביר את תחושת הרעב.
בתום הארוחה ביקשנו מאחד מן המלצרים שעבר כי לא אתרנו את המלצרית שלנו את החשבון. כאשר הושיטו לנו את החשבון הכנסתי את ידי אל כיסי, "אני אשלם-" "אליסון השתגעת, תראי כמה זה יצא. נשלם שתינו." היא אמרה וצקצקתי לשלילה, "זה בסדר, אל תדאגי. אני הבאתי אונו למצב הנוכחי. הכל בסדר." אמרתי והוצאתי את המזומן, את השטרות והנחתי בקופסה הזו ששמו בה את החשבון. קראנו אל המלצר לקחת את החשבון יחד עם הטיפ וקמנו. באנו לרדת מן המדרגות כדי לצאת מן המסעדה ושמענו את המלצר קורא לנו. קולו היה נשמע די זועף, עצבני. "אתן חושבות שאתן מסתלבטות עליי? מה זה כאן? אתן רציניות?" הוא שאל ונופף בשטרות. הסתובבתי אליו בתהייה והסתכלתי עליו במבט עקום. "מה זה כאן? זה כסף. אתה לא רואה?" שאלתי והצבעתי על השטר, גורמת לאנשים לעזוב את האוכל בצלחת ולהסתכל על המתרחש. הבטתי בלינה ומשכתי בכתפיי.
הוא סימן לנו להישאר ולאחד מן המלצרים להשגיח עלינו שחלילה לא נצא או ואט אבר. הוא קרא כנראה לאחראית משמרת, או מנהלת המסעדה והראה לה את הכסף. היא התקרבה אלינו והביטה בנו, "אתן יכולות להסביר לי מה זה בנות?" היא שאלה ברוך, "זה כסף מה לא מובן?" מלמלתי, "ביקשנו כסף אמיתי, לא כסף של מונופול-" "מונופול? מה לעזאזל-" "או שאתן משלמות עכשיו או שאתן באות איתי אל המשרד ואנחנו נזמן את המשטרה שתתנו הסברים. ארוחה כזו לא הולכת ברגל." היא אמרה, "אנחנו נחשבים אחת מבין המסעדות הטובות באיזור. וכשמזלזלים בנו ובשירות שלנו ומסתלבטים עלינו ואוכלי חינם אנחנו לא מוכנים לשתוק על כך." היא אמרה בלחש, במבטה המאיים. "על מה את לעזאזל מדברת?" שאלתי והיא סימנה לנו לבוא אחריה. משכתי בכתפיי והבטתי בלינה, "בואי." אמרתי לה, "אנחנו לא צריכות להסתבך כשאנחנו עצמנו לא יודעות מה קורה ואיפה אנחנו, בואי נצא מזה." לחשתי לאוזנה והתקדמנו באטיות אחרי האישה ההזויה.

-ליאם-
זאין ואני הגענו אל המסעדה. שנינו ישבנו למעלה, בקומה למעלה. ביקשנו למעשה לשבת למעלה כי אין לנו כוח שכל אחד מן האנשים שנכנסים אל המסעדה פתאום יראו אותנו ויפריעו לנו. רצינו קצת שקט. יש לנו יום חופשי היום, נטול מהופעות או ראיונות או חזרות. הארי לואי ונייל העדיפו להישאר בבריכה או לצאת לטייל. זאין ואני היינו רעבים והחלטנו לצאת יחד אל המסעדה האהובה עלינו. למעשה כל פעם שאנחנו באים לכאן מן הטור שלנו אנחנו באים אל המסעדה הזו, בין אם אנחנו שניים או כל הבנים יחד.
הזמנו את המנות המועדפות עלינו וכששנינו דיברנו למעשה הם זרזו את ההזמנה שלנו. ככה זה כשבאים אליהם מפורסמים, הם רוצים בעצם לתת להם שירות טוב כדי שיחזרו או ימליצו לחברים שלהם. וללא ספק המסעדה הזו עושה את שלה. אני כ"כ אוהב אותה. הרבה פעמים באתי לכאן גם עם דניאל לבד סתם כשיצאנו לטייל מן המלון. זאין ואני דיברנו על ההופעה האחרונה שהייתה לנו, על האדרנלין, ועל הקהל המשוגע שלא הפסיק לצרוח את השירים שלנו. למעשה אני אוהב את הדיירקשיונרס, יש קטעים שהם יכולים להיות כ"כ מעצבנים עם הביקורות שלהם וזה שהם נדחפים לנו לכל מקום ולא נותנים לנו רגע מנוחה אבל סה"כ בזכותם, אילולא הם אנחנו לא היינו במצב בו אנחנו היום. יחד כלהקה. אני אוהב את האחים שלי.
אני לא רואה את החיים שלי בלעדיהם למעשה.
המלצר קטע את המחשבות שלי ואת הדיבורים של זאין כאשר הביא את האוכל אל השולחן. הריח של האוכל הציף את אפי וגרם לי לתחושה של עוד יותר רעב. גיחכתי ולגמתי מן השתייה. "בתאבון מייט." אמרתי לזאין, הוא חייך אליי ושנינו התחלנו לאכול. למעשה די כיסחנו את הצלחת מרעב, שנינו מורעבים. אין לנו כ"כ הרבה זמן לאכול, אנחנו כל היום נמצאים בחזרות או בראיונות או בטיולים או בהופעות וכשיש לנו זמן לאכול אנחנו אוכלים ממש מעט כי כשאוכלים הרבה נהיים עייפים ואנחנו צריכים את האנרגיה הזו למעט נייל שלא מפסיק לאכול אפילו לא לרגע. שמן.
כשסיימנו לאכול ושילמנו את החשבון חיכינו שיביאו לנו את העודף. "ביקשנו כסף אמיתי, לא כסף של מונופול-" קול צווחני גרם לי להסב לכיוונו את ראשי. הבטתי במתרחש, שתי בנות עומדות אל מול אחראית המסעדה ככל הנראה והיא צועקת עליהן. ניערתי את ידו של זאין וסימנתי לו להסתכל על המתרחש. העניין הסב את תשומת ליבם של כל השוהים בקומה השנייה, כולם הסתכלו בעיון על מה שקורה. האחראית, אמילי הזמינה את הבנות אל המשרד שלה ואיימה עליהן שאם הן לא ישלמו לה ולא יעשו ממנה צחוק היא תזמן את המשטרה שהן יתנו להם את הדין ולא לה. "היי זאין, מייט מה דעתך לגשת לראות מה קורה?" שאלתי אותו בעיון.

עמדנו בחדר המנהלת. מרגישות חסרות אונים. "אליסון, אני חושבת שהבנתי על מה כל המהומה" מלמלתי והיא העבירה אליי מבט שואל, משתדלת שלא לזוז ממקומה כדי שחלילה לא יתקפו אותנו על ניסיון בריחה. "טוב, חזרנו שישים שנה אחורה" לחשתי "זאת אומרת שגם הכסף... חזר שישים שנה אחורה. הכסף שלנו לא טוב כי אנחנו משתמשות בכסף של העתיד" אמרתי. ראיתי את האחראית מסתכלת עלינו בעין בוחנת, מחכה בטלפון למשטרה. אליסון הנהנה, קולטת את מה שהרגע אמרתי לה. "זאת אומרת שנדפקנו, עד הסוף" היא לחשה והנהנתי.
נדפקנו, אפשר לומר, זאת מילה קטנה לעומת מה שקורה פה. הגוף שלי קפא וסחרחורת קלה תקפה אותי. מעולם לא הייתי במצב הזה. וכשהבנתי שאין לנו פה בכלל תעודות זהות, מספר מזהה, או שאפילו ההורים שלנו עוד לא נולדו עכשיו, רציתי ליפול על הרצפה ולהתחיל לבכות על המזל הדפוק שלנו. אין דרך לברוח מזה. "יש לכן הזדמנות אחרונה לצאת מפה. אתן תשלמו עכשיו ותוכלו ללכת בלי בעיות. פשוט תביאו את המספר של הכרטיס אשראי" היא אמרה, מניחה יד על השפופרת של הטלפון. "את לא מבינה? אין לנו כסף. זה מה שיש לנו" אליסון אמרה, מתחילה לאבד את הסבלנות. "אוקי בנות, זהו זה. תביאו לי תעודה מזהה או משהו, עכשיו!" היא צעקה, מתקרבת אלינו בצעדים מאיימים. תפסתי בזרועה של אליסון, מרגישה אבודה.
דפיקה קלה נשמעה על הדלת והרגשתי הקלה על כך שהרווחנו עוד קצת זמן לפני שהאחראית, אמילי, כפי שהיה כתוב על תג השם שלה, תתפרץ עלינו. "לא עכשיו, לכו לקבלה" היא צעקה אך ידית הדלת הסתובבה ואמילי פתחה את פיה לצעוק על מי שמפריע לה באמצע העבודה החשובה שלה. אך היא השתקקה מיד כשראתה מי עומד בדלת. שני נערים גבוהים עמדו בכניסה, נכנסים אל תוך החדר. "היי אמילי, סליחה על ההפרעה, אבל לא יכולנו להתעלם ממה שקרה בחוץ" אמר הנער עם השיער השחור, ידיו נעוצות בתוך כיסי מכנסיו. "זה בסדר, הכל פה בסדר. אל תטרידו את עצמכם. בבקשה תחזרו לשולחן שלכם ותהנו מהאוכל" היא אמרה, קולה רגוע ומבטה כמעט מתחנן שהם יעזבו מיד את החדר. רק אז הסכמתי להרים את מבטי אל פניו של הנער שדיבר. הוא היה נראה מוכר, אבל אני כנראה רק מדמיינת, אולי ראיתי אותו מקודם כשישבנו לאכול. הנער מאחוריו היה מוסתר מאחורי המלצר ומאחורי הנער שדיבר. השפלתי את מבטי בשנית. "לא, אנחנו רוצים לעזור. אין צורך שיהיה בלאגן. אנחנו יודעים שזה מקום טוב ואחלה מסעדה. תתני לנו לעזור לסדר את הבלאגן הזה" הנרע שמאחוריו דיבר. היה לו מבטא כבד ומוכר כל כך. לא הרמתי את מבטי, אך כאשר הרגשתי את אליסון נועצת מרפק חזק בצלעותיי לא יכולתי שלא להשמיע יבבה חלשה של כאב והרמתי עליה מבט כועס. "מה לעזאזל?" סיננתי והיא סימנה לי עם ראשה להתסכל קדימה. עשיתי כבקשתה ומה שראיתי למולי לגמרי הימם אותי. את הנער הזה אני אזהה בכל מקום, בכל תקופה, בכל זמן. זה ליאם. לא ליאם שלי, אלא ליאם של פעם. ליאם המפורסם, ליאם של וואן-דירקשן, לא ליאם הזקן שיושב על המרפסת מעבר לכביש. זה ליאם.
"אוקי, אם אתם מתעקשים לעזור. הבנות האלה הזמינו ארוחה ולא שילמו עליה" היא אמרה ונופפה בשטרות הכסף של אליסון באוויר "הן משלמות בכסף של משחק". באופן אוטומטי שתינו השפלנו את מבטינו כשראינו את ליאם והנער השני מסתכלים עלינו. "אוקי. זה לא משהו שאי אפשר לפתור, נכון?" ליאם שאל בחצי חיוך והוציא את הארנק שלו. לא ידעתי אם להיות אסירת תודה וליפול לרגליו, לנשק את נעליו, או פשוט לומר לו בתקיפות שלא יעז לשלם על הארוחה שלנו. בסוף החלטתי לשתוק ולתת לו לעשות את שלו, זאת הדרך מילוט היחידה שלנו מכאן.
הוא נתן לה את הכסף והיא נאנחה. "אתה לא חייב לשלם עליהן, הן סתם עוד פרחחיות-" "אני מתעקש. זה לא משנה מה הן. העיקר שהן אכלו ושבעו" ליאם אמר והנער שלידו הנהן.
זאין!. "הי, אליסון. זה זאין, הנער שעם ליאם זה זאין, החבר שלנו מהלהקה-" "אני יודעת מי זה" אליסון מלמלה, משתיקה אותי כדי שלא אפריע לשיחה של הבנים עם אמילי. "טוב, הנה גם הכסף על הארוחה שלנו. תודה על הכל, נתראה, הא?" זאין אמר ושילם לה. היא הנהנה והתיישבה בכסא שלא בתבוסה, יודעת שאין לה שום דבר לעשות כדי לעצור מהם להציל אותנו.
הם יצאו מהחדר והסתובבו אלינו, "אתן באות?" זאין שאל. עמדנו במקומנו, לא זזות, לא קולטות מה הולך. "שנלך איתם?" אליסון שאלה. "נראה לי שזה הפתרון הכי טוב עכשיו" מלמלתי והיא הנהנה. יצאתי מהחדר, מסתובבת ורואה את אליסון חוטפת מידיה של אמילי את הכסף שלה בכעס. גיחכתי ותפסתי בידה של אליסון והתקדמנו אל עבר הבנים שירדו במדרגות אל הקומה למטה, עושות את דרכנו בשקט אחריהם. "אז, איך קוראים לכן?" ליאם שאל. לרגע לא הבנתי למה הוא שואל את זה בכלל, הרי הוא מכיר אותנו. ואז נזכרתי, הוא לא. "אני לינה זאת אליסון" הצגתי אותנו והם חייכו. "נעים להכיר לינה ואליסון, אנחנו זאין וליאם." זאין אמר, הנהנו. יצאנו מהמסעדה אל האוויר הנעים של לונדון. "אז, יש לכן מה לעשות עכשיו או שתרצו להמשיך להסתובב איתנו? חשבנו ללכת לאיזה מועדון שנפתח עכשיו-" "אנחנו לא יודעות..." מלמלתי, בשמי ובשם אליסון. עד כמה שאנחנו מכירות את ליאם, הוא לא מי שאנחנו באמת מכירות, הוא בן אדם אחר לגמרי. בן אדם ששמעתי עליו רק בסיפורים. "קדימה, אתן חייבות לנו" ליאם קרץ. נאנחתי, יודעת שהוא צודק. העברתי את מבטי אל אליסון שמשכה בכתפיה. "אוקי, בואו נלך" אמרתי ונשכתי את שפתי.

יצאנו מן המסעדה והם שאלו את שתינו למעשה אם אנחנו מעוניינות להצטרף אל שניהם למועדון או משהו שרק נפתח.
ליאם אמר שבעצם אנחנו חייבות לו על כך שהם שילמו עבורנו, או שהם מעוניינים במשהו אחר למעט המועדון? אוח,
אולי אנחנו מכירות אותם כמבוגרים אך איננו יודעות בעצם את ההתנהגות שלהם כילדים קטנים. הבטתי בלינה,
כאשר התקדמנו זאין וליאם התקדמו לכיוון המכונית שלהם, מסמנים לנו לבוא אחריהם. עצרתי אותה והבטתי בה,
"את זוכרת שכאשר עשינו לליאם את הראיון והוא אמר שאנחנו דומות לשתי בנות שהיו איתם בעבר?" שאלתי אותה בלחש, היא הביטה בי, לא מבינה לאן אני חותרת. "אוח קדימה לינה. תחשבי טוב, ליאם אמר את זה. הוא לא סתם אמר את זה. הוא זוכר בדיוק מה היה לו-" "מה אני זוכר?" ליאם שאל מאחורי, הסתובבתי בבהלה וגיחכתי במבוכה, מעבירה את ידיי בשערותיי, "שום דבר ליאם. הכל בסדר." אמרתי לו בחיוך מאולץ, כשהתקדמתי תקעתי מבט קל בלינה ופלטתי אנחת בוז.
נכנסנו אל המכונית של שניהם, זאין וליאם ישבו מקדימה, ליאם נהג וזאין ישב לצדו ולינה ואני ישבנו במושב האחורי, שתינו לבד.
"למעשה, המועדון הוא די קרוב ובדיוק זו השעה שכולם מגיעים אליה. נהיה די מאוחר ואנחנו חשבנו לקפוץ ישר אחרי למסיבה." זאין אמר והבטתי בה, בלינה. משמע אין לי כ"כ לאן ללכת או לאן לחזור וכנראה ניאלץ לבוא איתם. אולי אם אחרי המועדון הם יעזבו אותנו בשקט נוכל בעצם לטפל בבעיות שלנו ונוכל לנסות לחפש דרכים לאיך נחזור בעצם לתקופה שלנו הרי לא נוכל להישאר כאן לנצח.
"בואו. למועדון קוראים פאנקי בודהה." ליאם אמר בחיוך קל, הבטתי בה, "זה לא המועדון שהוא אמר בראיון שהוא נהג ללכת אליו?" שאלתי בתזוזת שפתיים שרק היא יכלה לראות, שתינו נאנחנו. אוח אליסון לאן הכנסת את שתיכן? הכל באשמתי דאמיט.
כשהחנינו את המכונית ליאם הביט בזאין, זאין הביט בליאם, "מי יהיה הנהג תורן?" שאל ליאם, הבטתי בהם, בשניהם. "הממ. למעשה אין לי בעיה לנהוג-" "אלי-" לינה קטעה אותי, לקחתי אותה שנייה הצידה והם הביטו בשתינו. "כמה קשה זה כבר יכול להיות? יש לי רישיון-" "כן, אבל הרישיון שלך לא תקף לתקופה הזו את שוכחת." היא אמרה ונאנחה, "אני לא רוצה שנסתבך על ההתחלה. תתני להם לעשות זאת." היא אמרה, הנהנתי לחיוב והתקדמנו אליהם. "אוקיי. אני אנהג." ליאם אמר לבסוף. זאין הנהן לחיוב וכשהגענו אלפי מבטים לטשו לכיוון של השניים יחד עם שתינו, הרגשתי מאוימת אם אפשר לומר? בלעתי את רוקי ונכנסנו פנימה מכיוון שמזהים אותם בכל מקום. אולי יש פריבילגיה ויתרונות להיות מפורסמים או להסתובב איתם. אם היינו עכשיו מחכות בתור למועדון היכן שאנחנו גרות זה היה עלול לקחת שעות. כשנכנסנו פנימה המוזיקה הייתה שונה ממה שאנחנו רגילות אליה, בעצם הכל היה שונה. "בואו איתנו שלא תלכו לאיבוד או שלא תיעלמו לנו-" "הו תאמין לי, אנחנו מספיק אבודות." מלמלתי ולינה תקעה בי מרפקיה, נאנחתי.

משום מה הרגשתי בטוחה לעמוד ליד ליאם. לא משום שהכל שונה ומוזר, אלא בגלל שהוא עדיין, ממש כמו שאני מכירה אותו בעבר, עתיד, מה שזה לא יהיה, הוא עדיין אותו ג'נטלמן מקסים שהוא היה, יהיה, נו באמת. אחזתי בזרועה של אליסון בחוזקה, מרגישה אותה מנסה להתחמק מאחיזת המוות שלי. "את חושבת שהם רוצים שאנחנו... את יודעת, 'נשלם' בחזרה את מה שאנחנו חייבת להן?" שאלתי את אליסון, בולעת את רוקי בחשש. הלכנו ממש צמוד אל הבנים, אבל ידעתי שהם לא שומעים אותנו בגלל המוזיקה הרועשת. אליסון משכה בכתפיה. "אני לא חושבת שהם כאלה. אבל אם הם בונים על זה... אני לא הולכת לעשות כלום איתם. וגם את לא. לא צריך להיכנס פה לצרות" היא אמרה והנהנתי. התיישבנו על כסאות עגולים וארוכים ליד שולחן ארוך משיש. אני מניחה שזה הבר. זה ממש שונה ממה שיש לנו בבית, אין לנו את כל הדברים האלה, הטכנולוגיה ממש התפתחה וזה מדהים לראות את השינוי.
"אז, מה להזמין לכן?" זאין שאל. הנדתי בראשי במהירות, מסרבת לשתייה. אליסון העבירה את מבטה אליי. "הי, אם אנחנו פה בואי ננסה להנות, אני בטוחה שהם לא יעשו לנו כלום" אמרה בקול כמעט מתחנן. "אליסון, אם את רוצה את יכולה לשתות. אני אשגיח עלייך." אמרתי והיא הנהנה. "אני אשתה מה שאתה שותה" היא אמרה לזאין, כנראה בגלל שהיא לא מכירה את המשקאות שמגישים פה. "רק, אלי. אל תגזימי, אוקי?" שאלתי והיא הרימה את ידה בביטול, מודיעה לי שאין לה כל כוונה להשתכר.
"למה את לא שותה? תהני קצת" ליאם קרץ אליי. צחקתי. "אני אוותר, אני לא חושבת שאנחנו במצב שמרשה לשתינו לשתות. אז אני כמוך, הנהג התורן" משכתי בכתפיי והוא חייך אליי. "טוב אז בזמן שהם שותים, רוצה אולי ללכת לרקוד?" ליאם שאל. העברתי את מבטי אל רחבת הריקודים ואז אל אליסון שישבה לידי. "אני לא רוצה לעזוב אותה לבד-" "הו, בחייך, זאין איתה. הוא לא יעשה לה כלום, אני מבטיח לך. הוא לא כזה" ליאם אמר וטפח על שכמו של חברו הטוב. "הי, לין, אם אנחנו כבר פה בואי נהנה עד שנמצא דרך לחזור" אליסון אמרה, תומכת בדבריו של ליאם "אני אהיה בסדר. אני לא משתכרת מכוסית אחת. אל תדאגי" היא אמרה. נאנחתי והנהנתי, נותנת את התיק שלי לאליסון. "אל תאבדי אותו" אמרתי והיא הנהנה, מצמידה אותו אל החזה שלה. ליאם תפס בידי בעדינות, מוביל אותי אחריו בין האנשים אל הרחבה הצפופה.
המוזיקה הייתה שונה, היה לה קצב שונה. זה לא מה שאני רגילה אליו. זזתי באי נוחות בין האנשים שנתקעו בי מכל הצדדים, רואה את ליאם מתחיל להיכנס לאווירה, מזיז את גופו מצד לצד לפי קצב הבסים."קדימה, תשתחררי. את כל כך שקטה כל הזמן או שאת סתם מתביישת ממני עכשיו?" ליאם שאל. חייכתי חצי חיוך והשפלתי את מבטי. "אוקי, ביישנית" ליאם צחק "קדימה, אני אעזור לך להתשחרר" הוא אמר ותפס במותניי, מזיז אותי בתנועות רובוטיות למדי ימינה ושמאלה. צחקתי והנתי את ידי על ידיו, משחררת את אחיזתו בי. "אוקי, אני אנסה להשתחרר" צחקתי ועצמתי את עיני, מתרכזת במוזיקה. אחרי שהבנתי את העניין וראיתי את האנשים מסביבי זזים בטירוף, פשוט נהנים ושוכחים מהכל התחלתי לזוז באיטיות, שהלכה והתגברה עם הזמן עד שאני וליאם כבר רקדנו דיי קרובים, זזים לפי קצב המוזיקה ומתעלמים מהאנשים שמצדינו.
זזנו, רקדנו וצחקנו עד שכבר לא היה לנו אוויר, זיעה קרה כיסתה את מצחי וניגבתי אותה בעזרת גב כף ידי. "רוצה ללכת לנשום קצת?" ליאם שאל והנהנתי. עשינו את דרכנו חזרה אל הבר, רואים את זאין ואליסון מוטלים עליו כמו בובות, צוחקים בקול. ידעתי שהיא תשתה יותר ממה שהיא אמרה שהיא תשתה. גלגלתי את עייני והתיישבתי לידה, מלטפת את גבה. "את בסדר?" שאלתי והיא הרימה את אצבעה לסימן 'אוקי'. ליאם הזמין לי מים, כפי שביקשתי, ולעצמו קולה. שתיתי את המים באיטיות, מתנשמת מהמאמץ. האווירה פה שונה לגמרי מהאווירה במועדונים בבית. ובאמת הצלחתי לשכוח מכל הבלאגן הזה שבגללו אנחנו בכלל פה ורק נהניתי מהרגע. ליאם הוציא כסף ושילם על המשקאות של זאין ואליסון. ממש יופי, עוד פעם אנחנו חייבות לו. "קדימה, בואו. אני חושב שהשניים האלה לא במצב של להישאר פה" ליאם צחק והנהנתי, עזרנו להם להתייצב ויצאנו מהמועדון. אליסון נשמה עמוקות, מנסה להחזיר לעצמה טיפה מההכרה. אז כנראה שהיא לא שתתה כל כך הרבה, אבל היא כן הייתה טיפה מטושטשת. "טוב אנחנו ממשיכים מפה למלון שלנו." ליאם אמר ועצר מונית, פותח את הדלת האחורית. "ואני מניח שאתן תמשיכו בדרכן. תודה שבאתן איתנו, זה היה כיף" ליאם חייך. "תודה לכם על כל מה שעשיתם" אמרתי, מחייכת אליו בנימוס והוא הנהן "אין בעיה, זה היה התענוג שלנו". נכנסו אל המונית, "לאן אתן צריכות?" הנהג שאל. הבטתי באליסון. "אהממ..." גמגמתי, לא יודעת מה לענות. אין לנו לאן ללכת בכלל. ליאם וזאין הביטו בנו מבולבלים. "מה הכתובת שלכן בנות?" ליאם שאל. משכתי בכתפי. "א-אין לנו" מלמלתי. הנהג נאנח. "אוקי, את הולכת להמשיך לשחק משחקים או שאת אומרת לי את הכתובת? יש לי עבודה והשעה מאוחרת". גלגלתי את עיניי ומשכתי את אליסון אל מחוץ למונית. "תודה, אנחנו נסתדר מכאן" אמרתי לליאם וזאין. הם הביטו אחד בשני ארוכות. "אתן רציניות? אנחנו לא נעזוב אתכן לבד פה.  יש לכן לפחות כסף לחדר ללילה במלון? משהו? עד שמישהו שאתן מכירות יבוא אליכן?" זאין שאל. משכתי בכתפיי. "יש לכן כסף אמיתי, חוץ מהכסף של המונופול?" ליאם שאל. נשכתי את שפתי. "אוקי. מה לעזאזל" ליאם צחק "אין לכן כסף או מקום להיות בו? אתן לא מכירות אף אחד באזור?" שאל. אליסון איבדה את הסבלנות. "תראה, ליאם, תודה על העזרה שלך אבל אין צורך בחקירות. אנחנו נסתדר לבד, תודה על הבילוי הנהדר ועל זה ששילמתם עלינו והכל, אבל אתם יכולים ללכת בלי דאגות. תודה על הכל, באמת" סיננה ושילבה את ידיה על החזה שלה. השפלתי את מבטי, די מובכת מהסיטואציה.
"לא, שנייה. איןן לכן כסף, בגדים, מכרים, מקום להיות בו ללילה. מה אתן הולכות לעשות? לישון על ספסל בפארק?" זאין אמר "אתן לא נראות כמו בנות שחסר להן. אין לכן פלאפון להתקשר למישהו?" ליאם שאל. פלאפון!. הוצאתי במהירות את הפלאפון מהתיק, מדליקה אותו. לא הייתה קליטה. ברור מטומטמת! עוד לא המציאו את הפלאפון הזה פה בכלל וגם ככה אין לי למי להתקשר, אף אחד שאני מכירה, חוץ מסבתא שלי וליאם, לא נולד עדיין. זה כזה מוזר.
"לא" אמרתי, נאנחתי והשלכתי את הפלאפון חזרה לתוך התיק "זה לא פלאפון. הוא לא עובד" משכתי בכתפיי. "אוקי, תקשיבו מה נעשה. אתן תבואו איתנו למלון, תשנו איתנו-" "תשכח מזה" אליסון אמרה, תופסת בידי ומתכוננת לגרור אותנו הרחק מהם. "זאת אומרת, אני אשן בחדר של זאין היום, אתן תוכלו לישון בחדר שלי עד שתוכלו להתארגן על עצמכן מחר או משהו. אנחנו כן נצפה להסברים לגבי כל זה, אתן יודעות" ליאם אמר. אני ואליסון החלפנו מבטים. "אלי, זה כל מה שיש לנו. בואי ניקח את זה לפני שיהיה מאוחר מידי" מלמלתי והיא גלגלה את עיניה. "בסדר. בסדר. רק כי אין ברירה. ורק הלילה עד שנברר איך לחזור הביתה" היא אמרה עם אצבע מזהירה. הנהנתי. "תודה, זה יהיה ממש נחמד" אמרתי לזאין וליאם והם הנהו, מובילים אותנו אל המכונית שלהם.

הבטתי בלינה. נאנחתי. נכנסנו אל המכונית של השניים והם ישבו קדימה. "היה כיף." זאין הסתובב לכיווני, חייכתי אליו במבוכה והנהנתי לחיוב. פתחתי את החלון, נושמת את האוויר הצח של לונדון ונסענו לכיוון המלון שלהם. "כמה שתיתם?" ליאם שאל את זאין, "בוא נגיד שדי הרבה. אבל אנחנו בסדר אני מניח-" "חם לי!" זאין קטע את עצמו בכך שהוריד את החולצה. הבטתי בלינה, היא הביטה בי וכככתי בגרוני. "הכל בסדר?" זאין שאל אותי, הרמתי אליו את מבטי והנהנתי לחיוב. "הכל מצוין זאין." אמרתי בחיוך קל, הוא חייך אליי והנהנתי לחיוב. "עוד מעט ונגיע." ליאם הודיע. למה הנסיעה הזו מתמשכת לי כמו נצח?
הגענו אל המלון, הבנים ירדו אל החנייה תת הקרקעית במקום שהם יחנו מחוץ למלון על יד המדרכה וכנראה יסתבכו עם עדר המעריצים בבוקר. עלינו במעלית מיד לאחר שליאם נעל את הרכב וזאין הזמין את המעלית. "איזה קומה אתם?" שאלתי כדי להפיג את השקט המביך שהיה במעלית. שילבתי את ידיי מיד לאחר שאספתי את שיערותיי. "הממ, חמישית." ליאם אמר בחיוך קל, מביט בשתינו. הנהנתי לחיוב והמעלית נפתחה. "בואו. אכנס אתכן ואסדר את הדברים שלי ואקח כמה מן הדברים אל החדר של זאין ואותיר אתכן לבד." ליאם אמר וזאין התקדם אל החדר שלו מיד לאחר שאמר לליאם לדפוק בדלת כשהוא מגיע. ליאם סידר את בגדיו אל תוך המזוודה ולקח איתו כמה בגדים בתיק הקטן למחר כנראה, אני מניחה.
"אוקיי בנות. מחר בבוקר אנחנו נברר מה עושים. זאת אומרת, נעזור לכן בכל דרך אפשרית." ליאם אמר ורכן ללחייה של לינה, הוא נשק ללחייה ומיד לאחר מכן ללחיים שלי. "לילה טוב ליידיס." ליאם מלמל, הבטתי בלינה וחייכתי אליו חיוך די טיפשי למדיי.
"לילה טוב." אמרנו שתינו יחד וסגרנו את הדלת מיד לאחר שליאם יצא. נאנחתי.
"מה קורה? למה אנחנו זורמות עם הרעיון המטופש-" "דאמיט אליסון אין לנו משהו יותר טוב לעשות מזה כרגע. בואי נישן כאן ומחר נלך לפנות בוקר." אמרתי לה, נאנחתי. השעה הייתה די מאוחרת. "אני רוצה להישאר ערה לחשוב על דרכי חזרה הביתה-" "אליסון, כל מה שאנחנו צריכות עכשיו הוא לאגור כוחות. קדימה בואי נלך לישון." לינה אמרה ונכנסה אל המיטה של ליאם מיד לאחר שחלצה את נעליה. נאנחתי וחלצתי את נעליי, נכנסת אל המיטה גם כן ונרדמת ישירות.

-ליאם-
דפקתי על דלת חדרו של זאין. "רגע!" הוא מלמל בטון רועש למדיי. הוא פתח את הדלת והביט בי, חייכתי אליו. "מייט תודה שנתת לי לישון בחדר שלך-" "שטויות ליאם. בשביל זה יש חברים. בשביל זה אנחנו כאן. הרי אני לא אזרוק אותך עכשיו לישון במסדרון. בטח הארי נייל ולואי במיטה בחלום המי יודע כמה." זאין אמר בגיחוך. חייכתי אליו וחיבקתי אותו. נכנסתי אל החדר ושנינו התארגנו לשינה. שכבנו במיטה. "היי, הבנות האלו לא נראות לך קצת מוזרות? זאת אומרת-" "הן שוות." זאין אמר, פלטתי נחירת בוז, "כן אני יודע. אבל משהו עובר עליהן. הן נראות מבולבלות מידי. צריך לברר מה קורה איתן. לעזור להן." אמרתי לו והוא הנהן לחיוב.
"היי, השנייה. אליסון, נהניתם הערב." קטעתי את מחשבותיי ושאלתי את זאין, הוא צחק. "היא חמודה. היא תמימה מידי, היא בסדר כזה אבל עדיין ילדה." זאין אמר, משכתי בכתפיי וחייכתי אליו. "ואיך השנייה? לינה?" הוא שאל, "היא בסדר." אמרתי בחיוך קל, אני לא אוהב להרבות לדבר על מה שאני מרגיש כזה. זאת אומרת כן, אבל עדיין. אני לא מכיר אותה.
משכתי בכתפיי ושנינו כיבינו את האור ונרדמנו.

-אליסון-
למחרת בבוקר קמתי למעשה מוקדם, אני לא יודעת למה לא הצלחתי למשוך את השינה עוד ולינה המשיכה לישון כמו פדלאה למעשה. ניסיתי להעיר אותה ללא הצלחה. שכבתי במיטה עוד כמה דק' וכשהחלטתי לקום התאפסתי על עצמי וקמתי מן המיטה. בעצלתיים התקדמתי לכיוון הדלת הסגורה וכשפתחתי אותה ראיתי את המקלחת. חייכתי חיוך רחב, סוף סוף! להתנקות קצת מכל האלכוהול הזה ומן הריח של הסיגריות, להיות נקייה ולחשוב הלאה מה עושים. נכנסתי אל המקלחת ופשטתי את הבגדים שלי, פותחת את זרם המים ונכנסת להתקלח.

דפקתי חלש על הדלת של הארי, אבל מספיק חזק בשביל שהוא ישמע את הדפיקות. "הארי" אמרתי, דופק שוב על הדלת. הוא לא הגיב. "טוב אני מקווה שאתה לבוש כי אני נכנס" אמרתי שוב ופתחתי את הדלת, נכנס לחדר. הוא היה קבור כולו מתחת לשמיכה ולכריות, מנסה להתעלם ממני. "קדימה קום" אמרתי והזזתי ממנו את השמיכה, גורם לו להתכווץ מקור. "עוד חמש דקות" הוא מלמל. גלגלתי את עיניי. "לא, קדימה, יום ארוך" אמרתי וניערתי אותו. "בסדר, בסדר, בלונדי! אני קם, הנה אני ער" הוא אמר ושפשף את עיניו, קם מהמיטה והתמתח. "יופי, בוקר טוב, תתחיל להתארגן" אמרתי ויצאתי מהחדר שלו, עובר לחדר שלו לואי. אחרי דפיקה אחת כבר שמעתי אותו ממלמל משהו, "אני ער אני ער!" הוא צעק בקול צרוד "שמעתי אותך מעיר את הארי. בוקר טוב" הוא אמר. משכתי בכתפיי והלכתי לעבר המעלית, לוחץ על קומה חמישית. החדר של ליאם היה קרוב יותר במסדרון, אז דפקתי על חדרו קודם. הוא לא הגיב, וזה מוזר, כי ליאם בדרך כלל שם גם לעצמו שעון מעורר וקם לפני כולם לפעמים. "ליאם?" שאלתי, דופק יותר חזק על הדלת. לא הייתה תגובה, שוב. "ליאם, מייט" אמרתי ופתחתי את הלדת. לא טרחתי להיכנס לתוכו, שמעתי רק את זרם המים מהמקלחת. דפקתי על הדלת. הלכתי ישר אל דלת המקלחת, דופק עליה חלש. שוב, לא הייתה תגובה. פתחתי את הדלת ונכנסתי, מתיישב על מכסה האסלה. "איך היה אתמול?" שאלתי. זרם המים נפסק. "ליאם, איך היה אתמול? יש טעם להעיר את זאין או שהוא יוותר על ארוחת בוקר? כמה הוא שתה?" שאלתי בגיחוך. "מי זה?" נשמע קול בהחלט לא של ליאם. "מה לעזאזל" מלמלתי. "אוקי, מי שלא תהיה, לא למדת לדפוק? תעוף החוצה!" קול של בחורה נשמע מבעד לוילון. "שאני אעוף? את זאת שנכנסת לחדר שהוא לא שלך והחלטת להתקלח!" אמרתי, משלב את ידי על החזה שלי. היא לקחה את המגבת שהייתה תלויה על הוילון וכיסתה את עצמה לפני שהיא פתחה את הוילון. הבטתי בה, שיערה החום והרטוב נדפק לפניה ולכתפיה ויניה החומות שרפו חורים בפניי בזמן שהיא חקרה אותן. "נייל?" היא שאלה בהרמת גבה. "מה, מי את?" הרמתי את קולי. "תשמע, זה דיי מביך. אתה מוכן בבקשה לצאת מהמקלחת כדי שאני אוכל-" "לא אני לא יוצא לשום מקום! את רוצה שאני אקרא לאבטחה? זאת פריצה! איפה ליאם בכלל?" "תקשיב," "את מעריצה או משהו? איך הצלחת להיכנס לכאן בכלל?" לא יכולתי להוריד את מבטי מהגוף שלה, לא משנה עד כמה כעסתי. אני חייב להודות, היא הייתה חטובה ונראתה ממש ממש טוב.
"טוב, תקשיב לי טוב, תצא לי מהמקלחת עכשיו! אם אתה כל כך רוצה תשובות תלך לליאם!" היא צעקה. עצבנית, נחמד. גלגלתי את עייני. "אל תזוזי מכאן או שאני פשוט מקפיץ את כל האבטחה בבניין, הבנת?" אמרתי, מרים אליה אצבע מזהירה. היא פלטה נחירת בוז. "מה שתגיד, ליאם נמצא בחדר של זאין" היא אמרה. הרמתי את החולצה שלה מהרצפה. "אני אקח את זה לכל מקרה שתרצי לברוח-" "מה? אני לא ארצה לברוח תחזיר לי את החולצה שלי" היא צעקה ויצאה מהמקלחת, מתקדמת אליי בצעדים כועסים. אך מיהרתי להתחמק אל מחוץ חדר השירותים, החולצה בידי. נכנסתי אל החדר של זאין מבלי לדפוק, ליאם וזאין היו שרועים על המיטה. "ליאם" צעקתי, גורם לשניהם לקפוץ בבהלה. ליאם שפשף את עיניו וזאין החזיק בראשו. "פאק, נייל, אני אהרוג אותך! הראש שלי..." זאין אמר בכעס, טומן את פניו בידיו. ליאם הביט בי מבולבל. "מה לעזאזל נייל!" הוא נזף בי. "מי זאת הבחורה הזאת בחדר שלך?" שאלתי, מצפה לקבל תשובות. "בחורה? חשבתי שהן היו שתיים" זאין מלמל. עיני נפקחו. "מה?" אמרתי, מנפנף בחולצה שלה מול פניו של ליאם. "אתה גנבת לה את החולצה?" ליאם צחק, חוטף מידי את החולצה. "היא לא הסכימה להביא לי הסברים מי היא. ורגע, יש שם עוד אחת? לא ראיתי עוד אחת-" "פשוט בוא" ליאם גלגל את עיניו ויצא מהחדר, לבוש רק בבוקסר שלו ובחולצה שלבש אתמול. נכנסנו אל החדר של ליאם. חדר המקלחת היה פתוח לרווחה והבגדים שלה כבר לא היו זרוקים על הרצפה. המשכנו אל תוך החדר. עכשיו ראיתי את הבחורה השנייה, היא ישבה על המיטה ולטשה בנו מבטים מהוססים. הבחורה שראיתי מקודם במקלחת ניגבה את שיערה במגבת, לגופה רק מכנסיים וחזייה, מאחר שאני גנבתי לה את החולצה. "מצטער אליסון" ליאם אמר והגיש לה את החולצה שלה. היא לקחה אותה ממנו, שולחת לי מבט מלא שנאה. "מטומטם" היא סיננה ולבשה את החולצה שלה. "נייל?" הבחורה עם השיער השחור שאלה אותי. "את מכירה אותי?" שאלה מטומטמת, כל העולם מכיר אותך. "זאת אומרת, מה אתן, מעריצות?" שאלתי מבולבל. "לא, דאמיט, אם היית נותן לי להסביר בלי לגנוב לי את הבגדים אולי הייתי מסבירה לך את המצב!" אליסון, ככה ליאם אמר, אמרה בכעס, גבותיה מכווצות. "הי, איך את מרגישה מאתמול?" ליאם שאל והניח יד על כתפה. היא הנידה בראשה. "כואב לי הראש" היא מלמלה. "החדר של זאין בהמשך המסדרון, הדלת פתוחה. בטח יש אצלו כדורים" הוא אמר והיא הנהנה, יוצאת מהחדר, לא לפני שהיא שלחה לי עוד מבט שונא. "אוקי, אני מחכה לתשובות" אמרתי לליאם, מעביר את מבטי אל הבחורה ששכבה על המיטה ובחזרה אל ליאם. הרי אם זה היה סתם סטוץ, הוא לא היה יושן בחדר של זאין. ואני גם מכיר את ליאם, הוא לא בקטע של סטוצים. וגם אם כן, למה שזאין וליאם ישאירו את הבחורות בחדר של ליאם לבד וילכו לישון בחדר אחר?

הסתכלתי על נייל והבטתי בלינה, בבחורה. "אוקיי, נייל תירגע. תשתה משהו והן יסבירו נכון?" שאלתי והסתכלתי על לינה, היא בלעה את רוקה, נדמה היה כי היא מהססת ממשהו, אני לא יודע ממה. משכתי בכתפיי והתיישבתי על המיטה לידה, "היי זה בסדר. אין ממה לפחד, אנחנו כאן בשביל לעזור לכן." אמרתי בחיוך קל. "כן אתה שוכח שעוד מעט יש לנו חזרה ואנחנו צריכים לנסוע לארנה, מה הן יעשו?" נייל שאל אותי בעוקצנות, כאילו; לא ממש אכפת לו לעזור להן אלא הוא רק רוצה לשמוע את ההסברים שלו וללכת. משכתי בכתפיי. "אם הן רוצות הן יכולות לבוא איתנו אל הארנה." אמרתי והסתכלתי על לינה. היא נשכה את שפתה התחתונה ונשכבה לאחור, פולטת אנחה כזו. "הכל בסדר?" שאלתי אותה והיא הנידה  את ראשה לשלילה. אליסון הבחורה השנייה חזרה מן החדר של זאין עם ידיה על ראשה. "זאין הביא לך כדור נגד כאב ראש?" שאלתי בלחש בעודה מתיישבת על המיטה, קמתי מן המיטה ונעמדתי על יד נייל. הוא בחן את שתיהן במבט מזלזל שכזה. גלגלתי את עיניי ושתיהן הביטו זו בזו במבט מבולבל. "אוקיי תקשיבו. אנחנו כאן בשביל לנסות לעזור לכן אבל-" "אנחנו?" נייל התפרץ לי, "ממתי זה נהיה אנחנו. אני כאן רק בשביל לשמוע הסברים ולעוף מכאן כי אני לא מתכוון-" "אגואיסט." אליסון סיננה לכיוונו וסימנתי לה להפסיק להטיח בו דברים כאלו אחרת המצב באמת לא יהיה טוב בין השניים. "נייל אליסון, תתעשתו על עצמכם. זה ייגמר עוד מעט נייל." אמרתי לו, מניח את ידי על כתפו בכדי להרגיע אותו כי עכשיו הוא כבר היה עצבני לגמרי. הוא נשם עמוק ויצא אל המרפסת בזמן שזאין נכנס אל החדר. "היי בוקר טוב." הוא אמר לשתי הבנות והן חייכו אליו, חיוכים די מאולצים אם אפשר לומר. "הצלחת להוציא מהן משהו?" שאל אותי זאין בלחש והנדתי את ראשי לשלילה. לקחנו שנינו כיסאות והתיישבנו על יד המיטה. הבנות מתנוחת שכיבה עברו למצב ישיבה והביטו בנו. "איך נקלעתן למצב הזה אתמול? זאת אומרת-" "אני יודעת לאיזה מצב אתה מתכוון ליאם, אתה לא צריך להתנהג אלינו כמו-" "בסדר אליסון, תרגעי. אני רק מנסה לעזור." אמרתי בחיוך קל, "אליסון, תנשמי עמוק." לינה אמרה לה, מניחה את ידה על הירך שלה ושתיהן הביטו זו בזו, אליסון נאנחה והביטה בי בשקט. "אנחנו באמת מנסים לעזור לכן, אנחנו לא נעשה שום דבר רע שיפגע בכן. אבל אנחנו צריכים את שיתוף הפעולה של שתיכן. אם אתן תספרו לנו מה קרה איך הגעתן למצב הזה אנחנו נוכל לעזור לכן והכל יחזור למצב כמו שהוא היה." אמרתי בחיוך קל, אליסון גיחכה ומלמלה משהו כמו 'תאמין לי, המצב לא יכול לחזור להיות כמו שהוא היה.' משכתי בכתפיי אבל העדפתי להתעלם מן ההערה הזו שלה, היא מבלבלת במקצת. אבל זה עניין שלהן, זאת אומרת כבר לא כ"כ כי זאין ואני מעורבים, אבל אם יש דברים שהן מהססות לספר אני לא אכריח אותן. "בבקשה תהיו איתנו. אין לנו כ"כ זמן ואני לא אנוח בשקט אם אני לא אדע שאתן בסדר." אמרתי בחיוך קל, מנסה לשבור את האווירה שיש בין ארבעתנו כי היא לא כ"כ נעימה. "אוקיי. אוקיי אנחנו נספר לך." לינה אמרה, היא קמה מן המיטה גורמת לי ולזאין להסתכל עליה. היא הסתכלה עלינו והביטה באליסון. "אין לנו בעצם לאן ללכת-" לינה החלה לומר, "אתן הומלסיות?" נייל שאל אותן מן המרפסת, "לא חתיכת אידיוט." אליסון צעקה לו חזרה מה שגרם לו לאגרף את ידו ולתת אגרוף לשולחן העץ במרפסת. הוא פלט צעקת עצבים ונשען עם ידיו על המעקה, מסתכל אל עבר הנוף. "תמשיכי." אמרתי ללינה כאשר הסתכלתי על אליסון והיא עצמה את עיניה, נאנחת. "שתינו רבנו עם המשפחות שלנו. וכן, אני יודעת שזה נשמע הזוי. ברחנו מהבית כדי להצליח. הם המעיטו בערך שלנו ופגעו בנו וכל הזמן שאחת מאיתנו פנתה להורים שלה בקשר לקריירה או משהו כזה התגובה שלהם לא הייתה במקום. החלטנו להוכיח להם שאנחנו מסוגלות בעצם להצליח בלעדיהם ודבר הוביל לדבר. יצאנו מהבית בלי כלום, מעט כסף והוא נגמר לנו. חשבנו שאם נשלם ב'כסף של מונופול' לא ישימו לב." לינה אמרה, הסתכלתי עליהן, נאנחתי. הן לא מטומטמות עד כדי כך, כסף של מונופול? באמת? נאנחתי. "אוקיי, ומאיפה אתן?" שאלתי, נושך את שפתי התחתונה. אליסון ולינה הביטו זה בוז, "אנחנו גרות רחוק מכאן. אבל אנחנו לא רוצות לחזור הביתה עד שאנחנו בעצם מוכיחות לכולם שאנחנו מסוגלות." אליסון הסתכלה על לינה. הסתכלתי על זאין, משהו בסיפור הזה לא נשמע כ"כ אמיתי. באיזשהו שלב כבר התחלתי לחשוש אך הן נראות בחורות כאלו שאין ממה לפחד מהן בעצם, בחורות רגילות, מהססות, מפחדות. משהו עובר עליהן מעבר לדבר הזה ואני עוד אגלה. "אוקיי. תראו מה נעשה-" "לא ליאם. אנחנו לא נרשה לכם לעשות עוד משהו בנוסף למה שכבר עשיתם. באמת, עשיתם מעל ומעבר ואנחנו נסתדר כבר." לינה אמרה, קמה מן המיטה ומתקרבת אל כיוון הדלת, "אליסון את באה?" היא שאלה, אליסון הסתכלה עליי ועל ליאם והעבירה את מבטה שהיה די חטוף אל עבר המרפסת. היא הנהנה לחיוב והתקדמה מהר לכיוון לינה. הבטתי בזאין וקמתי מן הכיסא, נעמד אל מול הדלת. "אנחנו באמת רוצים לעזור לכן. איפה תהיו? מה תעשו?" שאלתי אותן. נאנחתי, "אתן צריכות מקום לישון בו עד שהעניינים יסתדרו? אין לי בעיה-" "ליאם, עשית די והותר. ואנחנו מודות מקרב הלב שלנו. אנחנו נחזיר לכם כל גרוש ששילמתם עלינו אתמול אבל מכאן והלאה תתנו לנו להסתדר לבד." אליסון אמרה, מניחה את ידה על הכתף שלי. נאנחתי. מה אני אמור לעשות עכשיו? לתת להן ככה סתם ללכת? דאמיט.